בן 10 קנאי

1מוש

New member
בן 10 קנאי

בן 10בכור אחריו בן 6 (עולה לכיתה א), בן 2.4 (עולה לגן פרטי), בת שבועיים. מקנא בכל דבר שקורה לאחרים וקשה לו לו לפרגן, בוכה מכל דבר גם משטויות, מאוד תחרותי והשגי , תלמיד טוב בין המצטיינים בכיתה עם זאת בעל בעיות קשב וריכוז ללא היפר אינו מטופל תרופתית אביו עוזר לו ללמוד לאחר הדרכה של מאבחנת פסיכודידקטית, בעל עודף משקל קל במעקב דיאטנית, בעל חברים עם זאת היו בתקופה האחרונה עימותים עם ילד מהכיתה שנחשב מאוד מקובל אשר הם היו יחד מגן טרום חובה והיו בעבר חברים, שייכים לאותה קבוצת החברים ביתה המונה כ 10 ילדים, התגובות הריגשיות שלו הן התפרצות ובכי שגורמים לנו לתסכול רב ומעכירים את האווירה בבית עד כדי כעס שלנו עליו יחד עם זאת יכול מאוד לעזור ולסייע לאחיו ובמטלות בבית, הולך לחוגים מקבל כל דבר שרוצה וצריך במסגרת היכולות בבית, מה עושים? בכלל בחיי היום יום כל בקשה כמעט מלווה בויכוח של למה , הכל הולך קשה איתו.
 
הילד נאבק על מקומו הבטוח ועל קשר אתכם...

שלום רב, הילד צריך ורוצה להרגיש שייך. הוא עושה זאת בדרכים מועילות - שמשביעות רצונכם (כמו עזרה, תלמיד טוב וכו'). על אלה עליכם לספר לו, להעריך אותו ובכך להעצים אותו. הוא עושה זאת גם בדרכים עקלקלות- דרכים מוטעות -דרכים שרכש במטרה טובה- להרגיש מורגש וקשור ולקבל התיחסות . אלה דרכים שאינן רצויות ואינן משביעות רצונכם. גם עליהם הוא מקבל הרבה התיחסות. כל התנהגות שמקבלת התיחסות מגדילה את עצמה. ילדים זקוקים לתחושה שרואים אותם, שומעים אותם ומרגישים אותם. בדרך כלל לבנים בכורים קשה במיוחד. הוא חווה 4 שנים של בלעדיות בתשומת לב, של מרכזיות. עם בואו של הבן השני הוא עבר חווייה של אובדן. אובדן הבלעדיות, אובדן מרכז תשומת הלב. הפנטזיה והחוזה שלו אתכם הופרו. אין זה קל כלל ועיקר. זה מוליד תחושות כמו בגידה, כמו אולי לא אוהבים אותי? אולי אני לא מספיק טוב עבורם? אולי הם מעדיפים את האחר. ולא די בכך, בפרק זמן די קצר היגיעו עוד שניים שתפשו את הבמה. השחקן הראשי נשאר בלי קהל בלעדי ואוהד. ההתנהגות שלו מבטאת את הכאב הנפשי ואת הקושי שלו. הוא זקוק להבנה, לאמפאטיה. מה עושים כעת? א. הולכים לייעוץ פרטני או קבוצתי ורוכשים כלים ומיומנויות כדי לסייע לו. ב. בינתיים, קובעים איתו זמן קבוע בשבוע "חוג אימא", "חוג אבא" - שעה שבועית המוקדשת רק לו. זמן של כיף(לא שיעורים). זו אחת הדרכים לספק לילד את הצורך הפסיכולוגי הראשוני והבסיסי שלו לתחושת שייכות עליו הוא נאלץ כרגע להילחם דרך ההתנהגויות שתארת. עד כאן לעכשיו. האם ואיפה פוגשים אותך דבריי? עינת
 

1מוש

New member
זמן אמא ואבא

קל יותר זמן אבא מאחר ואני מניקה והילדה בת שבועיים, מאידך בעלי לפעמים כל כך כועס עליו בגלל סגנון הדיבור שלו שהוא לא רוצה לעשות עימו "זמן אבא" וסגנון הדיבור קורה בהתפרצויות הזעם שלו שבעלי וגם אני רואה את אופן דיבורו כחסר כבוד - - ביצענו מספר שינויים בבית כמו לא להתערב בריבים שלו ושל האח הקרוב אליו בן ה 6 אלא אם זה גובל במכות או בצעקות שמפריעות לכולם ואז שניהם נשלחים לחדר שלהם - בניגוד לבעבר שאז היינו מנסים לברר " מי האשם" , גם מרוב התפרצויות הזעם שלו אנחנו מנסים להתעלם ולא להגיב אלא אם כן זה בלתי נסבל, אבל לדוגמא אתמול יצאנו כולנו בערב להליכיה שנים באופםפנים עצמאיים אחד באופנים עם מוט דחיפה והרביעית בעגלה , כולם נהנו, לאחר כ3/4 שעה החלטנו לחזור והוא ישר החל לקטר מה כבר חוזרים חבל שיצאנו בכלל, אמרתי לו חבל שאתה לא יודע להנות מהיש ואולי פעם הבאה באמת כדאי שלא תצא - ברור לי שזו יריה מהבטן - אבל זה ההתיחסות שלו תמיד - לשלילי - לא נהנה מהדברים יכולים לעשות יום כף שלם ובסוף לא לקנות לא קרטיב והוא בתגובה שלו יעכיר לכולם את המצב רוח- מה עושים לא להגיב? להגיב אבל אחרת?
 
ממליצה להיכנס לתהליך של שינוי...

חוזרת לסעיף א' בתשובתי הקודמת: מה עושים כעת? א. הולכים לייעוץ פרטני או קבוצתי ורוכשים כלים ומיומנויות כדי לסייע לו. יש לכם ארבעה ילדים צעירים אותם אתם רוצים לגדל למצוות ולמעשים טובים. מערכת היחסים שלכם עם בכורכם הסתבכה "ונפלה" למשטח של מאבקי כוח. חבל. הלא כן? במאבקי כוח כמו במלחמות אין מנצחים ומנוצחים- כולם מפסידים. כולם כולל כולם (גם בני משפחה אשר אינם מעורבים ישירות בחיכוך.) האווירה נעכרת, כעסים מחלחלים ומשפעים על הלך הרוח ותפקוד של כל הפרטים במערכת המשפחתית. ושוב חבל. הלא כן? את שואלת מה עושים? האם להגיב אחרת. אז... א. נדמה לי שיש לכם כוונות טובות אלא שהתגובות לא מניבות את התוצאות המקוות. ב. ולכן, כנראה יש להבין את התמונה ולהגיב מתוך הבנה עמוקה ובעקביות. אנסה להמחיש את דבריי: בהנחה שכל התנהגות היא מטרתית ומכוונת להשיג התיחסות אישית. מה הילד לומד כאשר הוריו מתערבים במריבות רק בתנאי שהן אלימות? או כאשר הוריו מגיבים כאשר התפרצויות הזעם בלתי נסבלות? מסקנה הגיונית: אצלנו בבית מקבלים התיחסות כשמגיעים לתגובות קיצוניות. אז... הילדים מסלימים התנהגות עד לשם. האם אני מובנת? ומה קורה אז? אז ההורים אינם מצליחים להתאפק, הם מתפרצים בזעם, צועקים, כועסים. ומה הילד לומד מהתנהגותנו הפעם? להביע אי נחת ואי שביעות רצון בהתפרצות, בזעם ובכעס. והרי לנו מעגל קסמים. מאחר שאנחנו המבוגרים האחראי באזור עלינו מוטלת המלאכה ללמוד, להבין , ולשנות התיחסות. לכן המצלתי לך/ם בחום ללכת לייעוץ ולקבל כלים מתאימים להתמודדות. יש סיכוי ששינוי בתגובות שלכם, יוליד בהדרגה בן יותר רגוע, הורים פחות כעוסים ומסוגלים להיות איתו בכיף בזמן איכות. לראות אותו, להבין אותו, להקשיב לו ולהרגיש אותו מבפנים. זה כל מה שנחוץ לילד. בהצלחה עינת
 
למעלה