תשובה
הי יקרה, כעת אני מבינה קצת יותר טוב את התמונה. שמחה ששאלתי, ויופי שענית ובהחלט הבהרת. מהשתלשלות העיניינים מראשיתה ועד תומה אני מבינה שאת מתנהלת מול יובל כהלכה. הוא מאור רוצה משהו, את מציגה את המסגרת. כשאין אפשרות את מסבירה לו למה? כאשר הוא אינו משתף פעולה את לוקחת אותו בשקט בשלווה וברוגע על הידיים.(זו נקודה מאוד חשובה). זו תוצאה מובנת . חשוב בשלב זה לא לכעוס, לא להטיף, לא להאשים בשום דרך. ולומר משפט הבנה :"אני מבינה שאתה מאוד רוצה, למשל, ללכת לדני ". אפשר להוסיף משפט אמפאטי:"ואתה מאוד כועס כי עכשיו אי אפשר"(בכך עוזרים לו לפתח את האינטליגנציה הרגשית שלו). בבית את בעצם מתייחסת אליו (כאדם) אינך משתפת פעולה עם ההתנהגות המפריעה שלו. ונותנת לו "קרש לרדת מהעץ" בכבוד. "כשתרגע אני אדבר איתך" – לא נעלבת, אינך ברוגז, את עניינית, ומסבירה לו את הדרך להשבת היחסים על כנם. הילד מבין, נרגע בקצב שלו. ומחפש את קרבתך. בה הוא חפץ ולה הוא זקוק. חשוב מאוד שאת נענית לצורך במגע חם ואוהב. אין צורך אגב, להסביר שוב שאין טעם לבכות(מאחר שיש לו זכות להביע את מחאתו בבכי, אין גם משמעות לתת את ההסבר שנתת כשיצאתם מהאוטו. יובל ילד חכם, הוא קלט והבין את דברייך בפעם הראשונה) הבעת הסליחה היא בוגרת (אלא אם כן אנחנו זוכים לה בדרך סחטנית כגון" אם לא תבקש סליחה לא אדבר איתך" שלא מותירה ברירות ומתנה את היחסים הכך. את מציינת וכך נרגענו ברבים .מי נרגענו? אני מברכת אותך על התהליך המכבד והמלמד . ואוסיף, התנהגות היא שפה. בהתנהגות הילד מביע צורך ודרישה. חשוב כהורים "לקרוא " את שפתו הבלתי מדוברת . להיענות לצרכיו, ולא להיכנע לדרישותיו/רצונותיו הבלתי מתאימות. יחד עם זאת חשוב שהילד ידע ויוכל לבטוח בנו .שיהא סמוך שכל אימת שנוכל להיענות לו נעשה זאת. זה נותן בטחון בקשר ושקט נפשי .אפשרות ושהות להבין מה קורה בעולמו הפנימי, ולהתפנות למשימותיו ההתפתחותיות. לכן חשוב לגלות אמפטיה, סבלנות וסובלנות ולא להציף אותו רגשית. מערכת היחסים ביניכם חשובה ומשמעותית לכולכם . יחסים טובים הם ארובה לבריאות נפשית אתם בתחילת דרך ואני מאחלת לכם יחסים מזינים ומקדמים. את מוזמנת להפנות שאלות נוספות ואת חברותייך להצטרף ולשאול. מקווה שעזרתי, להשתמע עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.
