בן 2.5 שלא אוהב לקבל לא

בן 2.5 שלא אוהב לקבל לא

שלום, בני בן ה2.5 ילד טוב אבל עקשן. הוא לא מוכן לקבל לא או לא עכשיו. ברגע של סירוב הוא נתקף בזעם ומשתולל תוך צרחות ולעיתים אלימות. חשוב לציין שאנחנו לא מוותרים! בתקופה האחרונה הוא למד את שיטת הסליחה ולאחר כל סצנה מבקש סליחה ומצפה שהכל יחזור לקדמותו. מה עלינו לעשות?? האם לוותר ולסלוח?
 
פנייתך מעלה מספר שאלות

שלום רב, פנייתך מעלה מספר שאלות : על מה בנך בן ה2.5 אינו מוכן לקבל לא? כמה פעמים ביום הוא שומע את המילה לא? האם אתם בוחרים בפינצטה את הלאווים, על הדברים החשובים לכם ביותר? מדוע ברגע של סירוב הילד נתקל בזעם? האם הוא מקבל הסבר הגיוני בנוסח: "אני מבינה שאתה רוצה כרגע אין אפשרות כי...+נימוק"? האם ה"לא" נאמר בטון נעים ובתקיפות אדיבה, שמציגה גבולות מחד ושומרת על כבודו מאידך? בסביבות גיל שנתיים ילדים מגלים את הרצון שלהם וזה נפלא!! הם זקוקים לפתח את העצמיות והעצמאות שלהם. הם רוצים לעשות דברים לבד. לקבל החלטות ועוד. לנו ההורים זה לפעמים מגיע בהפתעה. עד לפני מספר ימים הוא היה פעוט, תלוי לחלוטין ואנו יכולנו לשאת אותו על כפיים בכל רגע ולכל מקום. והנה שינוי . זהו שלב התפתחותי חשוב מאוד לצורכי צמיחה , גדילה והתפתחות. נכון, לא נוכל להסכים לכל דבר. חלק מהחינוך הוא להורות ערכים. מה מותר ? ומה אסור ? ולהציג גבולות. כאן נכנס לתמונה מר איך? איך אנחנו מתווכים לילד את המציאות כך שהוא יענה וישתף פעולה. המטרה שלנו במשפחת היא לחיות באווירה מזינה ומקדמת, נעימה, חמה ומקבלת. בה כל אחד יכול לבוא לידי ביטוי, דעתם של כולם מתקבלת גם אם איננו מסכימים זה לזה. מערכת יחסים טובה היא המפתח לכך שילד יסכים לשתף איתנו פעולה ברוח טובה. נשמע שמערכת היחסים ביניכם נקלעה למאבק על שליטה. מי יחליט? ומי יקבע? כאן בבית. כעת אציג בפנייך שתי אפשרויות האחת להגיב על דברי עד כה כאן בפורום, כולל ניסיון לענות לשאלות ששאלתיך בראשית תגובתי. או /ו להצטרף לקבוצה לומדת בה תוכלי לרכוש מיומנויות הוריות עדכניות שיוכלו לסייע לך להתמודד במצבים שונים. ממתינה לך כאן, עינת גבע , יועצת משפחתית – מכון אדלר.
 
תגובה

עינת שלום, ראשית תודה על תגובתך המלמדת. כשאני חושבת על שאלותייך אני מבינה איפה אנחנו כהורים צריכים להשתפר. יחד עם זאת, אנחנו מאוד משתדלים לברור את ה"לא". אנחנו לא משתמשים הרבה בלא. זה יכול להיות מצב בו הילד מחליט שהוא לא מעונין לעלות הביתה כרגע או לא מוכן להתקלח ו או להתלבש. או לחילופין שהגיע הזמן ללכת מחבר שהיה לו כיף אצלו במשך כמה שעות... ואז קשה להתנהל מולו כי מתחיל מסע ארוך של הסברים ושככנועים והבכי והצרחות לא מאחרים לבוא. אם אנחנו משדרים אדישות הוא מתחיל להירגע ואז מבקש סליחה. האם זה בסדר שילד בגילו מבקש סליחה? האם האדישות שלנו היא הדרך ללמד אותו שזהו הגבול?
 
אבקש דוגמא כמו סרט

שלום , לצערי אינני מצליחה להבין את ההתרחשות. אני מזמינה אותך לתת לי דוגמא שלמה. כמו סרט. איך מתחיל האירוע? איך אתם מגיבים? איך הילד מתנהג בתגובה? איך אתם משדרים אדישות? איך את חושבת שהילד קולט את האדישות? מה הוא חושב? מה מביא אותו, לדעתך לבקש סליחה? להשתמע ,עינת גבע יועצת משפחתית, מכון אדלר.
 
לדוגמא:

חוזרים הביתה מהגן - יורדים מהרכב, הילד לא רוצה לעלות הביתה. מבקש ללכת לחבר. אני מסבירה לו בצורה נעימה ובהתאם לנסיבות שלא ניתן או שנלך מאוחר יותר והוא לא מוכן לקבל את תשובתי. הוא עומד ולא מוכן להתקדם הביתה. לא משנה מה אני יגיד הוא בשלו ומתחיל להתנגד במקרה הטוב בוכה ומתנגד ובמקרה הרע שוכב על הריצפה ומרביץ אם אני מתקרבת. אני נאלצת לקחת אותו בידים ולעלות הביתה תוך כדי שהוא מתנגד פיזית ובוכה. האדישות באה לידי ביטי כשאנחנו מגיעים הביתה. אני אומרת לו "כשתרגע אני ידבר איתך" ומתחילה בעסוקים משלי. הוא מתחיל להרגע ולאט לאט מחפש את קירבתי . אני ניגשת אליו ומנשקת ומחבקת ומסבירה שוב שאין טעם לבכות ואת ההסבר שנתתי כשיצאנו מהרכב. הוא מבקש סליחה וכך נרגענו
 
תשובה

הי יקרה, כעת אני מבינה קצת יותר טוב את התמונה. שמחה ששאלתי, ויופי שענית ובהחלט הבהרת. מהשתלשלות העיניינים מראשיתה ועד תומה אני מבינה שאת מתנהלת מול יובל כהלכה. הוא מאור רוצה משהו, את מציגה את המסגרת. כשאין אפשרות את מסבירה לו למה? כאשר הוא אינו משתף פעולה את לוקחת אותו בשקט בשלווה וברוגע על הידיים.(זו נקודה מאוד חשובה). זו תוצאה מובנת . חשוב בשלב זה לא לכעוס, לא להטיף, לא להאשים בשום דרך. ולומר משפט הבנה :"אני מבינה שאתה מאוד רוצה, למשל, ללכת לדני ". אפשר להוסיף משפט אמפאטי:"ואתה מאוד כועס כי עכשיו אי אפשר"(בכך עוזרים לו לפתח את האינטליגנציה הרגשית שלו). בבית את בעצם מתייחסת אליו (כאדם) אינך משתפת פעולה עם ההתנהגות המפריעה שלו. ונותנת לו "קרש לרדת מהעץ" בכבוד. "כשתרגע אני אדבר איתך" – לא נעלבת, אינך ברוגז, את עניינית, ומסבירה לו את הדרך להשבת היחסים על כנם. הילד מבין, נרגע בקצב שלו. ומחפש את קרבתך. בה הוא חפץ ולה הוא זקוק. חשוב מאוד שאת נענית לצורך במגע חם ואוהב. אין צורך אגב, להסביר שוב שאין טעם לבכות(מאחר שיש לו זכות להביע את מחאתו בבכי, אין גם משמעות לתת את ההסבר שנתת כשיצאתם מהאוטו. יובל ילד חכם, הוא קלט והבין את דברייך בפעם הראשונה) הבעת הסליחה היא בוגרת (אלא אם כן אנחנו זוכים לה בדרך סחטנית כגון" אם לא תבקש סליחה לא אדבר איתך" שלא מותירה ברירות ומתנה את היחסים הכך. את מציינת וכך נרגענו ברבים .מי נרגענו? אני מברכת אותך על התהליך המכבד והמלמד . ואוסיף, התנהגות היא שפה. בהתנהגות הילד מביע צורך ודרישה. חשוב כהורים "לקרוא " את שפתו הבלתי מדוברת . להיענות לצרכיו, ולא להיכנע לדרישותיו/רצונותיו הבלתי מתאימות. יחד עם זאת חשוב שהילד ידע ויוכל לבטוח בנו .שיהא סמוך שכל אימת שנוכל להיענות לו נעשה זאת. זה נותן בטחון בקשר ושקט נפשי .אפשרות ושהות להבין מה קורה בעולמו הפנימי, ולהתפנות למשימותיו ההתפתחותיות. לכן חשוב לגלות אמפטיה, סבלנות וסובלנות ולא להציף אותו רגשית. מערכת היחסים ביניכם חשובה ומשמעותית לכולכם . יחסים טובים הם ארובה לבריאות נפשית אתם בתחילת דרך ואני מאחלת לכם יחסים מזינים ומקדמים. את מוזמנת להפנות שאלות נוספות ואת חברותייך להצטרף ולשאול. מקווה שעזרתי, להשתמע עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.
 
למעלה