גם לי יש ילד כזה, היום כבר בן 6
הוא ילד שני אחרי ילדה שמשחקת מדהים עם כל אחד או לבד, בערך מגיל 0, כך שהיה לי מאוד קשה לקבל את הקושי הזה שלו ולמרות היותו ילד אינטליגנטי וסקרן, לי היה חשוב מאוד שילמד לשחק. לכן יצרתי זמן משחק מוגדר בזמן (בהתחלה 10 דקות והראתי לו על השעון מה זה עשר דקות) ועם מטרה מאוד מוגדרת (לבנות בית מלגו/להרכיב פאזל פשוט/להכין עוגיות מבצק משחק וכו'). ראיתי שקשה לו לבחור ולכן בחרתי עבורו (משחקים שלא יהיו מאתגרים מידי שכן אז הוא מתייאש), ראיתי שהנוכחות שלי מפריעה ולכן "נעלמתי מהשטח" לזמן הזה (כשהייתי בסביבה התחילו היללות "אני לא מצליח"). "זמן משחק" לא היה רשות אלא חובה ורק אחריה ניתן צ'ופר כמו צפיה בטלויזיה. זה לא היה קל ובהתחלה היה מלווה בהרבה בכי ויללות, אני חזרתי שוב ושוב על המנטרה "אני סומכת עליך שתצליח במשימה שלך". עם הזמן המצב השתפר ובהמשך הוא למד לבחור לעצמו משחק, שיתף פעולה במשחקים עם אחותו וזמן המשחק הלך והתארך באופן ספונטאני. אני למדתי שהוא אוהב לעשות דברים פרקטיים ואמיתיים ולא ב"כאילו", הבעיה עם הדברים הללו שהרבה פעמים יש צורך בעזרת מבוגר ואז המטרה של היכולת להעסיק את עצמו ולפתור בעיות לבד, איננה מושגת. ובכל זאת התחלתי די מוקדם להעסיק אותו בעבודות בית כמו מיון כביסה והכנסתה למכונה, מיון כביסה נקיה, שטיפה של פירות וירקות וכו'. היום הוא אחראי להכנת סלט כל ערב! עדיין חבל לי שהוא כמעט ולא משחק משחק דימיון וההזדמנויות היחידות שזה קורה הן בארגז החול או כאשר אחותו הגדולה מצוותת אותו לתפקיד במשחקים שלה. אני מבינה אותך ורוצה לחזק אותך, לא לוותר ולחייב אותו ללמוד להעסיק את עצמו, זאת מיומנות מאוד חשובה בעיני ואני רואה שכאשר הבן שלי עושה יוצר ומצליח הוא מאוד מאושר מזה.
