part of nothing1
New member
בן 4 ועדיין בוכה?
"הסתכלתי עליהם לא הבנתי מי הם,מה הם או מה הם עושים פה,משבטוח הם היו ניראים לי דיי מוזרים,שונים,שונים בהתנהגות שונים במראה אפילו בשפה,עקבתי אחריהם ניסתי להבין מיהם ומה עושים פה,ומדוע אני רואה עשרות כמותם מידיי יום,אבל הם לא היו שונים מהשאר שהיו פה כמה ימים לפניי,חלקם אף ניראם אותו דבר כי אני זוכר שמשהו אחד מאחד אותם ,המגן דויד הזה שנימצא עליהם ואיתו הם ניסחבים לכול מקום,הלבוש שלהם משונה,הבנות שלהם ממש לא כמו שלנו,והתסרוקות של הבנים פשוט מכוערות,הם כול הזמן צועקים בוכים וצוחקים,הרבה פעמים אני רואה אותם עומדים מול סבא וסבתא שלי ובוהים בהם שעות,ניכנסים לחדר שבו אני יישן ומסתכלים לי על הצעצועים היקרים לי מכול,ואני עומד חסר אונים אילו יכלותי להגיד משהו!!אבל מה אני יכול להגיד להם במילא הם לא יקשיבו כי להם יש רק מטרה אחת,אך אני, אני לא מבין את מטרתם אולי יבוא יום ואני יבין,בנתיים אני חושב שאלך לפגוש את אבי חוזר מהעבודה אחכה לו ליד השער,הוא בטח יישמח לראותי,הוא בטח הביא לי ממתקים!!!אבל הנה שוב פעם הם עומדים שם ליד השער!!אוף הם מסתירים לי הכול איך אני אראה את אבא חוזר מהעבודה,הוא בטח לא ייראה אותי בין כול האנשים האלו,זה ממש מעצבן אותי שאני לא מצליח לההבין מי אלו האנשים ומה עושים פה?!?!אני יודע רק שיש פה נוף טוב,חיים מעבר לכביש והכול פורח ויפה, אני ממשיך לעקוב אחריהם ורואה אותם ניכנסים מיבנה מיבנה בוחנים רואים ומדברים,יושב לו שם אחד שדיי מזכיר לי את שמואל מהגן שלי,יושב ומספר להם כול מיניי דברים שאני לא מבין מין שפה מוזרה וכולם עומדים עם פה פעור מקשיבים לו חלקם אף בוכים משום מה??אבל אני ,אני לא בוכה מסיפורים רק אם ייקחו ממני את הצעצוע האהוב עליי אני ייבכה.כבר 6 בערב ואני ניזכר שסבא הבטיח לי סוכריה אני רץ אליו ומתחמק מבנהם העיקר שלא ייראו אותי,אבל סבא הוא כמו תמיד,שקט ולא מדבר לא זז מהמקום אפילו תקוע במקום אחד,לא מחייך,הריי ברור כולם הפסיקו לחייך משום מה,אני מנסה למצוא את הסוכריה אך אני לא מוצא כלום שם חוץ מליכלוך..עוד פעם סבא שיקר שום ממתק ושום כלום הוא אפילו לא אמר לי שלום שבאתי הוא לא אמר כלום,היה אבן. האנשים האלו יורדים עכשיו למטה,לכיוון הבית הזה ,הבית שעשוי מלבנים קרות ומבחילות ,זה עם הערובה למעלה,שתמיד יצא ממנו עשן,תמיד סבתא אמרה שאופים שם לחם,ושבקרוב היא תלך לשם כי קראו לה לעזור,אבל אני עדיין לא מבין מה יש להם להיכנס לבניין הזה?כולה עשו שם לחם,לפחות כך סיפרו לי. מחר אני בן 5 ובטח יביאו לי הרבה מתנות ואולי אבא יחזור מעבודה סופסוף!! אבל בטח אותם אנשים יהיו פה גם מחר,יסתובבו,ייסתכלו ויעשו רעש,כמו תמיד,אף אחד לא יידע שיש לי יומלדת ולצעוק את זה בטח שאני לא יכול,כי גם ככה לא שומעים אותי ולא רואים אותי,בטח כי אני קטן. גם שאני יהיה בן 6 הם ימשיכו לבוא לפה ולבקר אותי להסתובב במקום מגוריי,ואני יישאר בן 4 לנצח לא משנה כמה שנים יעברו,גם ככה אף אחד כבר לא מתייחס אליי כולם עוברים על פניי ולא רואים אותי אפילו,עסוקים ובלעמוד ולהסתכל על סבא וסבתא עסוקים בלהסתכל על הצעצועים שלי,להיכנס למפעל לחם המחריד,ולמקלחות ההם שאימא מתקלחת שם כולכך הרבה זמן!,ומאני יעשה?אני בטח ימשיך להתסתובב פה לראות איך הכול פרח וצמח ויש חיים מעבר לגדר,אני אנסה להבין מה הלך פה ולמה הכול שונה פיתאום,ולמה אני לבד ולא גדל לעולם עוד?,ואיך כולם הלכו ממני והשאירו אותי לבד עד יומי האחרון.. אותו יום שנימשך למעלה מ60 שנה!!אותו יום שפשוט ברגע אחת נעלם לי כול היקר לי בחיים,ושמים את האוטו צעצוע שלי במין קופסת זכוכית מוזרה וכולם מסתכלים ומצלמים אותו,עדיין קר לי ,עדיין אני גווע ברעב,ועדיין אני מחכה למשפחה שלי,מוכה בכול גופי ועדיין שורד אכשהוא,אני מוכה כי אתמול חגגו הגרמנים את הסילבסטר והם השתכרו וירו לכול הכיוונים והרביצו לכול יהודי שעבר בדרכם,כך גם אני זוכר את יומלדתי ,יומיים אחריי חג המולד שלהם,מזל שלפחות את זה אני זוכר,ועכשיו אני מבין שאותם אנשים שבאים לפה גם 60 שנה אחריי הם גם באים לזכור משהו..הם לא סתם מצלמים את סבא וסבתא..ולא סתם נכנסים לבניינים ויוצאים משם בוכים ועם הרבה תהיות בראשם,יש להם מטרה ניראה לי שהמטרה שלהם זה לזכור,אבל מה ילדון כמוני מבין במטרות גם לי הייתה מטרה רציתי להיות רופא אבל נשארתי בן 4 תקוע בעתיד מלווה משלחות של יהודים..וטוב לי עם זה כי יש משיזכור ויש משייבכה איתי....למרות שאימא אמרה שאסור לבכות.."
"הסתכלתי עליהם לא הבנתי מי הם,מה הם או מה הם עושים פה,משבטוח הם היו ניראים לי דיי מוזרים,שונים,שונים בהתנהגות שונים במראה אפילו בשפה,עקבתי אחריהם ניסתי להבין מיהם ומה עושים פה,ומדוע אני רואה עשרות כמותם מידיי יום,אבל הם לא היו שונים מהשאר שהיו פה כמה ימים לפניי,חלקם אף ניראם אותו דבר כי אני זוכר שמשהו אחד מאחד אותם ,המגן דויד הזה שנימצא עליהם ואיתו הם ניסחבים לכול מקום,הלבוש שלהם משונה,הבנות שלהם ממש לא כמו שלנו,והתסרוקות של הבנים פשוט מכוערות,הם כול הזמן צועקים בוכים וצוחקים,הרבה פעמים אני רואה אותם עומדים מול סבא וסבתא שלי ובוהים בהם שעות,ניכנסים לחדר שבו אני יישן ומסתכלים לי על הצעצועים היקרים לי מכול,ואני עומד חסר אונים אילו יכלותי להגיד משהו!!אבל מה אני יכול להגיד להם במילא הם לא יקשיבו כי להם יש רק מטרה אחת,אך אני, אני לא מבין את מטרתם אולי יבוא יום ואני יבין,בנתיים אני חושב שאלך לפגוש את אבי חוזר מהעבודה אחכה לו ליד השער,הוא בטח יישמח לראותי,הוא בטח הביא לי ממתקים!!!אבל הנה שוב פעם הם עומדים שם ליד השער!!אוף הם מסתירים לי הכול איך אני אראה את אבא חוזר מהעבודה,הוא בטח לא ייראה אותי בין כול האנשים האלו,זה ממש מעצבן אותי שאני לא מצליח לההבין מי אלו האנשים ומה עושים פה?!?!אני יודע רק שיש פה נוף טוב,חיים מעבר לכביש והכול פורח ויפה, אני ממשיך לעקוב אחריהם ורואה אותם ניכנסים מיבנה מיבנה בוחנים רואים ומדברים,יושב לו שם אחד שדיי מזכיר לי את שמואל מהגן שלי,יושב ומספר להם כול מיניי דברים שאני לא מבין מין שפה מוזרה וכולם עומדים עם פה פעור מקשיבים לו חלקם אף בוכים משום מה??אבל אני ,אני לא בוכה מסיפורים רק אם ייקחו ממני את הצעצוע האהוב עליי אני ייבכה.כבר 6 בערב ואני ניזכר שסבא הבטיח לי סוכריה אני רץ אליו ומתחמק מבנהם העיקר שלא ייראו אותי,אבל סבא הוא כמו תמיד,שקט ולא מדבר לא זז מהמקום אפילו תקוע במקום אחד,לא מחייך,הריי ברור כולם הפסיקו לחייך משום מה,אני מנסה למצוא את הסוכריה אך אני לא מוצא כלום שם חוץ מליכלוך..עוד פעם סבא שיקר שום ממתק ושום כלום הוא אפילו לא אמר לי שלום שבאתי הוא לא אמר כלום,היה אבן. האנשים האלו יורדים עכשיו למטה,לכיוון הבית הזה ,הבית שעשוי מלבנים קרות ומבחילות ,זה עם הערובה למעלה,שתמיד יצא ממנו עשן,תמיד סבתא אמרה שאופים שם לחם,ושבקרוב היא תלך לשם כי קראו לה לעזור,אבל אני עדיין לא מבין מה יש להם להיכנס לבניין הזה?כולה עשו שם לחם,לפחות כך סיפרו לי. מחר אני בן 5 ובטח יביאו לי הרבה מתנות ואולי אבא יחזור מעבודה סופסוף!! אבל בטח אותם אנשים יהיו פה גם מחר,יסתובבו,ייסתכלו ויעשו רעש,כמו תמיד,אף אחד לא יידע שיש לי יומלדת ולצעוק את זה בטח שאני לא יכול,כי גם ככה לא שומעים אותי ולא רואים אותי,בטח כי אני קטן. גם שאני יהיה בן 6 הם ימשיכו לבוא לפה ולבקר אותי להסתובב במקום מגוריי,ואני יישאר בן 4 לנצח לא משנה כמה שנים יעברו,גם ככה אף אחד כבר לא מתייחס אליי כולם עוברים על פניי ולא רואים אותי אפילו,עסוקים ובלעמוד ולהסתכל על סבא וסבתא עסוקים בלהסתכל על הצעצועים שלי,להיכנס למפעל לחם המחריד,ולמקלחות ההם שאימא מתקלחת שם כולכך הרבה זמן!,ומאני יעשה?אני בטח ימשיך להתסתובב פה לראות איך הכול פרח וצמח ויש חיים מעבר לגדר,אני אנסה להבין מה הלך פה ולמה הכול שונה פיתאום,ולמה אני לבד ולא גדל לעולם עוד?,ואיך כולם הלכו ממני והשאירו אותי לבד עד יומי האחרון.. אותו יום שנימשך למעלה מ60 שנה!!אותו יום שפשוט ברגע אחת נעלם לי כול היקר לי בחיים,ושמים את האוטו צעצוע שלי במין קופסת זכוכית מוזרה וכולם מסתכלים ומצלמים אותו,עדיין קר לי ,עדיין אני גווע ברעב,ועדיין אני מחכה למשפחה שלי,מוכה בכול גופי ועדיין שורד אכשהוא,אני מוכה כי אתמול חגגו הגרמנים את הסילבסטר והם השתכרו וירו לכול הכיוונים והרביצו לכול יהודי שעבר בדרכם,כך גם אני זוכר את יומלדתי ,יומיים אחריי חג המולד שלהם,מזל שלפחות את זה אני זוכר,ועכשיו אני מבין שאותם אנשים שבאים לפה גם 60 שנה אחריי הם גם באים לזכור משהו..הם לא סתם מצלמים את סבא וסבתא..ולא סתם נכנסים לבניינים ויוצאים משם בוכים ועם הרבה תהיות בראשם,יש להם מטרה ניראה לי שהמטרה שלהם זה לזכור,אבל מה ילדון כמוני מבין במטרות גם לי הייתה מטרה רציתי להיות רופא אבל נשארתי בן 4 תקוע בעתיד מלווה משלחות של יהודים..וטוב לי עם זה כי יש משיזכור ויש משייבכה איתי....למרות שאימא אמרה שאסור לבכות.."