בנבכי הטיפוליות

[בּילי בדרכים]

בנבכי הטיפוליות

אז הלכתי לפסיכוילדים אחת וברחתי משם ובסוף אותו שבוע הגעתי לאחרת שהייתי אצלה בעבר באופן חד פעמי ואני זוכרת אותה לטובה. [ ישבתי והתחלתי לספר ודיברתי ודיברתי ודיברתי ונעניתי בהבעה לא מבינה - לה הכל נראה תקין... זאת אומרת, לא, היא רואה שמשהו מאוד מאוד מציק לי אבל כיוון שאין סימפטומים שאפשר להאחז בהם היא ממש לא יודעת. והיא היתה נחמדה וחכמה ונעימה לי והכל אבל אודה ולא אבוש שיצאתי משם מעורערת כהוגן. מה? אני ממציאה הכל? מה? רק אם הילד יתחיל לגמגם הוא מועמד לטיפול? זה לא שהיא שילחה אותי בלא כלום, עכשיו אנחנו אמורים להיפגש היא, האקס ואני לעוד סשן ובסוף השיחה ההיא שלי איתה גם אמרתי משהו שפתאום היה נראה לה שיש במה להאחז... ובכל זאת, אני כל כך מבולבלת, שוב משייטת לי באוקיינוס הענק והמאיים של אובייקטיביות - סובייקטיביות ובני דודיהם המציקים. אולי אני עושה פיל מזבוב? אולי בסתר אני מקנאה בחיים החדשים של האקס שלי ולכן טופלת עליו האשמות? אולי אני אשה היסטרית בלתי מאובחנת? וזה לא שיש לי אקסטרה כסף לזרוק על ההרפתקאה הזו ופתאום אני לא בטוחה למרות שכל הזמן הזה משהו בפנים מתעקש לי כהוגן... שלא לדבר על הכעסים של הילד שצובעים את חיינו המשותפים בבורדו זועם (הוא כמובן מוציא הכל פה וכמעט בלי הפסקה) לא יודעת, אני נורא עייפה וכבר כל כך כועסת בעצמי... גררררר...

 

[לא ליטה]

מבוכים

תמיד נוטים לבלבל. פתאום את חושבת לעצמך, למה נכנסתי לכאן בכלל? מה מחכה לי, אם בכלל, בקצה ההתפתלויות הלא-ברורות האלה? אבל זה ממש לא אומר שאין שם כלום. לא חושבת שאת ממציאה, בטח שלא הכל. לטעמי, בלי להיות פסיכולוגית גדולה אלא "רק" אמא, כעסים וזעם אצל ילד הם סיבה מצויינת לטיפול, בלי שום קשר לשאלה אם הם קשורים לאבא המאוהב או למשהו אחר. אין שום סיבה שתצטרכו שניכם לחיות ככה כבר מעכשיו (עוד יהיה לזה מספיק זמן בגיל ההתבגרות, אני מבטיחה, וגם אז אני לא חושבת שצריך להכנע לזה כגזירה משמיים). בקיצור - נשמע לי שהכי טוב זה לקחת את הגישה הרגועה שלה במידה שתאפשר לך להיות קצת יותר שקטה ולהאמין שהילד לא מתמוטט לך לגמרי אבל לא לוותר על הטיפול. ועוד מילה על טיפול בילדים - קוראים לזה "בילדים" אבל בעצם, המון פעמים, הטיפול האמיתי הוא בנו, ההורים. אם אכן גם אבא שלו יבוא, אז בטח שבוודאי שחשוב להמשיך הלאה, כי זו עוד הזדמנות לתאם בין שניכם בהקשר הכל כך חשוב הזה.

גדול, בילי יקירה, ו... את לא צריכה להיות אוביקטיבית לגבי הילד שלך, אף פעם. ככה אני מאמינה.

 

[בּילי בדרכים]

לא יודעת, לא יודעת

תשמעי, אחד הדברים שעלו שם בחדר איתה ושידעתי אותם עוד קודם זה שאני מרגישה שאם האב היה טורח ללכת לטיפול הילד לא היה צריך להגיע לטיפול בעצמו. ובכל זמן אחר הייתי מושכת כתפיים וממשיכה הלאה בלי להתעכב על זה אבל מצבי הכלכלי כל כך רעוע עכשיו שפתאום זה מעצבן אותי נורא. אני יודעת שאני לא אמורה להתחשבן וטובת הילד ברורה לי מעל ומעבר אבל אני יושבת פה, כוססת ציפורניים, הבטן שלי מתהפכת ואני עושה שמיניות באויר כדי לעמוד בכל התשלומים/מיסים/אוכל/מים וכו' + טיפול לעצמי (כדי להיות יכולה להכיל את הילד וכעסיו בין השאר) ועכשיו גם טיפול לילד כדי שאולי האב יואיל להגיע וזה מוציא אותי מדעתי, זה יקר לי וזה מכעיס וזה נורא ואיום שבימינו זה מותרות שבמותרות (אבל זה כמובן נושא אחר). בואי נגדיר את זה אחרת - זה עלה לי שש מאות שקל כדי שהאיש סוף סוף יתעניין אצלי בכובד ראש מה בעצם קורה (כי הוא היה צריך להתקשר לפסיכו' וניסה להכין את עצמו לשיחה) מבינה את הכעס? ועוד יותר אני כועסת כי ברור לי שאכן נשב שם בחדר ונתאם עמדות וזה יחזיק מעמד כל עוד תהיה פסיכו' בסביבה ואולי עוד שבועיים אחר כך ואז שוב הוא יעשה כרצונו כי ככה הוא. אז אולי כל זה חסר טעם?

 

[לא ליטה]

בטח שמבינה

את הכעס וגם את התסכול. עדיין, לדעתי, זה לגמרי לא חסר טעם. הוא באמת ימשיך לנהוג כרצונו, אבל את תקבלי את הזווית הנוספת שאת צריכה כדי להפסיק להגיד לעצמך שאת מגזימה והילד, אני מקווה, יקבל לאט לאט כלים להתמודד עם אבא שעושה כרצונו ועם מה שזה עושה לו עצמו. דרך אגב, לנו היתה התנסות טובה מאוד עם הפסיכולוגיה הציבורית והחינמית. שנה שעשתה נפלאות ושהמחיר היחיד שלה היה עלות הנסיעה (וכוללת אוטומטית גם פגישות עם ההורים בנוסף לאלו של הילד). חוצמזה, אני בטח דורכת על יבלת בגודל של הר, אבל באיזשהו שלב את בהחלט יכולה להגיש לו חשבוניות לחלוק בהן. זה די מובן מאליו שהוצאה כזו לא נכללת במזונות.

 

[בּילי בדרכים]

מגישה ואגיש

רק יודעת עד כמה מהר זה כבר לא יראה לו והוא ימצא דרך לפרוש... הו, הו, הו, אולי אני צריכה לרדת מהעץ הגבוה הזה וללכת לחפש עזרה חינמית או לפחות זולה יותר, או שאולי אני אתן לעצמי עוד כמה ימים ופאניקת הראשון לחודש שלי תשכח מעט... פפפפ... לא אמרו שנגמר המיתון?

 

[לא ליטה]

אמרו, בהחלט אמרו

רק שאמר את זה אותו אחד שיש לו למי להגיש חשבוניות על טיטולים... מכיוון שאני מבינה שהילד עדיין לא נפגש איתה אלא רק את (או שאני טועה?), את בהחלט יכולה להמשיך להתעניין ולהתרשם גם מהחינמים (משרד הבריאות חינם לגמרי, קופות החולים לוקחות איזשהו סכום נמוך יחסית אני חושבת) לפני שאת מחליטה. לדעתי שווה להתרשם, אולי במקרה תפגשי שם מישהו מוצלח, יש כאלה גם בשרות הציבורי, אם לפני שעברו לפרטי ואם במקביל. והוא בהחלט יכול למצוא דרך לפרוש מההגעה לפגישות, אבל כל עוד הילד ימשיך להגיע אליהן - הוא יצטרך להשתתף בתשלום. מצד שני, גם חצי מחיר של טיפול פרטי זה לא מעט בכלל.

 

[noa128]

דייסה

ולא במקרה אני חושבת שבחרת במונח "מבוך". את בפנים. מסובכת בפנים. וממשיכה להסתבך עם רגשות כעס אשמה ודאגה. לי מרגיש יקרה שיותר מהכל יכולה להועיל פה נקודת מבט "נקייה" = תחושת הבטן האימהית שלך + מוטיבציה להפוך את חייכם - חיי הילד וחייך לטובים. זהו. אז נכון שזה נורא קל לומר מהצד. אבל אני מרגישה שאם היית מצליחה לרחף החוצה מהתסבוכת, 'לנקות' את רגשי הכעס התסכול וחוסר האונים שעמוסים עלייך שעניינם מעורבות ה- X בדייסה, כל התסכולים והכעסים שלך עליו - היחס כלפי הילד, הקשר החדש, ה'אי-הירתמות' לטיפול הזה - אם היית מצליחה להציב לך מול העיניים את שני הדברים האלה בלבד - האינטואיציה שלך שאומרת שלא טוב לילד (וזה מספיק כדי לעשות עם זה משהו, גם אם בעיני איזה פסיכו' שלא מכירה את הילד בסך הכל זה לא סימפטומים בטקסט בוק שלה) + ההחלטה שלך להקל על חיי שניכם - היתה ההצלחה במשימה הזו בהישג ידך, או לפחות לא היית עוברת את כל מה שאת עוברת בתוך הדייסה. מה אומרת המטפלת שלך על העניין? יש מצב שהיא תעזור לך לקבל איזו נקודת מבט יותר 'נקייה'? לי היו מטפלות שבשיחה אחת האירו לי את הדרך להגיע לשם - לא שווה ניסיון? מעבר לזה, יקרה - אל תשכחי שאת עצמך לא בדיוק בשיאך בתקופה זו - יש לך את הבלגנים שלך עם עצמך בימים אלה וכבר למדנו שילדים, בעיקר קטנים - הם הסייסמוגרף הכי טוב לדברים האלה. אז אולי כדאי שוב, להוציא את ה- X מהמשוואה - אם כל כך ברור לך ששום תועלת לא תצא ממנו לטובת הטיפול הזה בילד - כך לפחות משתקף מדברייך, אבל מעורבותו מעמיסה עלייך עוד רגשות רעים - אולי פשוט להתמקד בך ובילד? ואם חושבת אשת מקצוע שחשוב שגם הוא יהיה מעורב - שתעבוד מולו ישירות, בלי להושיב את שניכם באותו חדר ו'לערבב' אותך עוד יותר. ועוד אחרון - אם את, שמכירה את הילד שלך כל כך טוב, מרגישה בבירור שהוא נמצא במצוקה - גמרנו, זה המצב. את לא היסטרית בילילי, את רואה את העובדות בשטח וחבל שבנוסף לכל המערבולת הרגשית שאת נמצאת בה כרגע, יתווספו גם פקפוקים ביכולת האבחנה האימהית שלך רק כי מישהי שלא חיה איתך בבית לא השתכנעה בכך.

גדול יקירתי, שיהיה רק טוב, נועה.

 

[kisslali]

לא פשוט

ובכל זאת המבוך כמו שאת מתארת אותו רק מסבך עוד יותר. יש דברים שאפשר לשנות יש דברים שלא ותמיד תמיד צריך להתאמץ ולו רק כדי להרגיש שאת החלק שלנו עשינו. את האקס לא תשני (גם לא טיפול וגם לא הפסיכולוגית). את העובדה שאת ורק את אחראית לילד הזה גם לא תשני. טיפול פסיכולוגי, גם אם הוא הכי טוב בעולם, לא יהפוך את מערכת היחסים בין הילד לאביו לתקינה. נשאר לך רק לטפל/לשמור/לעטוף את הילד שלך בכל כלי אפשרי, אז מה אם פסיכולוגית אמרה שלדעתה אין כאן בעיה? חוץ ממך אף אחד בעולם לא יודע כלום בקשר לילד - וזהו. וכן, אני לגמרי מסכימה שצריך לקחת פרופורציות: החיים אינם מושלמים - גם לא לילדים חמודים ואהובים שלא מגיע להם. מצד שני זה מבעס לגמרי ומאד מוצדק שתרגישי חרה בגלל זה. נשיקות ללי

 

[בּילי בדרכים]

אוי, יקירותי, אוי

כן. זאת בהחלט דייסה והיום אני הולכת לזאת שלי ונדמה לי שארגיש קצת יותר טוב אחר כך. היא, בשיחות מוקדמות (ולהזכירכן היא פסיכוילדים במקור) חשבה שיש ויש סיבה לקחת את הילד לטיפול, מעניין מה היא תגיד היום... באמת מעניין. בכל מקרה, אם אתרכז רק בי ובילד אז אני לא זקוקה להתערבותו של האב כי גם ככה בחלקים מהטיפול שלי אני מטפלת בו (הילד) שזה הפלוס הברור שבהליכתי לפסיכוילדים שלי. מהקשר שלי עם הילד אני ממש ממש לא מודאגת, פעם דאגתי מאוד והיום אני סומכת על עצמי במאת האחוזים, העברתי את הילד הזה משבר לא פשוט בשיניים ובציפורניים ובלי עזרה כלשהי מאביו או מישהו אחר והילד שלי הוא בהחלט פרח ובהחלט עבר את זה באופן הכי טוב שאפשר. אבל, וזה האבל הגדול, עכשיו הוא דפנטלי במשבר והמשבר הזה לא בא בגלל משהו שקורה לי או איתי, נורא ברור לי מאיפה כל זה בא ואולי באמת הפואנטה היא שאין מה לעשות. זה האב, אלו היחסים ואני לא יכולה להשפיע עליהם בשום דרך ואף אחד לא יכול לעזור... כנראה שאני לא מוכנה ולא אהיה מוכנה להסכים למשוואה הזו עד שלא ארגיש שהפכתי כל אבן ובדקתי בכל פינה - ולכן רציתי שהוא יראה פסיכו'. תפגוש הנ"ל את הילד תגיד שהכל יופי טופי ושזה רק משבר שיעבור ואין איך לעזור - או. קי. אולי אקבל את זה, כרגע אני חושבת דברים אחרים ובעיקר חושבת שהמשבר הזה הוא רק התחלה, שכשיש אבא לא יציב (בין עם גרושים ובין אם נשואים) זאת בעיה לא פשוטה והילד צריך כלים להתמודדות עם הבעיה הנ"ל. הוא ישרוד גם בלי עזרה מקצועית, זה ברור, אבל אם אפשר לעזור, למה לא?