בנוסף להודעה של "בלאגנים"
אני רוצה להתוודות בפורום הזה. אני בן 24 (עוד מעט). סטודנט. אוהב ארץ ישראל ומחכה לשלום שלא בא. את החובה שירתתי בין השנים 1997-2000. ביום השיחרור הועברתי מחיל חינוך והנוער לפיקוד העורף כחלק ממערך המילואימניקים שלהם וכעבור שנה נקראתי לאבט"ש. כשבעה חודשים אחר-כך נקראתי שוב למילואים, והפעם בשטחים. בשני המקרים מילאתי את חובתי למדינה - למרות התחושה המזעזעת של חוסר אונים בחודשיים שלפני המילואים ותחושת ה"אני פראייר..." במהלכן. קשה לאמוד את ההרגשה שלי כרגע, בעת כתיבת המילים הללו. אני כועס על האופן בו עניינים מתגלגלים בפיקוד העורף. איך אני הופך למעיין בובה על חוט וכאילו אין רלוונטיות למטרת הצו. עבור המפקדים של הגדוד אני חלק מהמכסה שהם צריכים לספק לאבט"ש, כל היתר זה סתם, זמזום טורדני של זבוב. וגם, מעבר לביקורת הקטנונית על פיקוד העורף, יש את עניין השטחים (ולא שאני מביע כאן את דעתי הפוליטית חס וחלילה). מאחר וישראל במצב של מלחמה, "יש פוטנציאל למצב" שמילואימניקים ללא הכשרה קרבית, כמוני, "יקראו לעשות משימות" שקרביים בעלי הכשרה מוכשרים לבצע ואין לי מושג מאיפה משתין הדג. מה שאני מנסה לומר הוא שאני לא אופטימי בקשר לפיקוד העורף. אני מקווה שפיקוד העורף לא בונה עליי למלא לו איזו מכסה באיזה מחסום ליד ראמאללה, או השד יודע איפה, כי אם זה יקרה אז אני אשתגע (ולא כי אני רוצה לצאת על קב"ן אלא כי פשוט אני אאבד איזה פיוז מהלחץ הנפשי). אני רק רוצה להדגיש שחשוב שהמערכת תדע לטפל במילואימניקים שהם לא חלק מגדוד קרבי מסודר ששם כולם מכירים את כולם. אני נפלתי במקרה לפיקוד העורף, אין לי שם תפקיד מוגדר, אין לי שם למי לפנות, ולכן אני די מבואס מלעשות מילואים ואני בטוח שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני. אם אני רוצה לעשות את מה שטוב למדינה המערכת צריכה לעשות אותו דבר, אבל עבורה אני לא קיים אלא בתור מכסה שתופסת עמדה באיזו גיזרה שניתנה לגדוד מילואים למשך שלושה שבועות, וזה מתכון לאסון.
אני רוצה להתוודות בפורום הזה. אני בן 24 (עוד מעט). סטודנט. אוהב ארץ ישראל ומחכה לשלום שלא בא. את החובה שירתתי בין השנים 1997-2000. ביום השיחרור הועברתי מחיל חינוך והנוער לפיקוד העורף כחלק ממערך המילואימניקים שלהם וכעבור שנה נקראתי לאבט"ש. כשבעה חודשים אחר-כך נקראתי שוב למילואים, והפעם בשטחים. בשני המקרים מילאתי את חובתי למדינה - למרות התחושה המזעזעת של חוסר אונים בחודשיים שלפני המילואים ותחושת ה"אני פראייר..." במהלכן. קשה לאמוד את ההרגשה שלי כרגע, בעת כתיבת המילים הללו. אני כועס על האופן בו עניינים מתגלגלים בפיקוד העורף. איך אני הופך למעיין בובה על חוט וכאילו אין רלוונטיות למטרת הצו. עבור המפקדים של הגדוד אני חלק מהמכסה שהם צריכים לספק לאבט"ש, כל היתר זה סתם, זמזום טורדני של זבוב. וגם, מעבר לביקורת הקטנונית על פיקוד העורף, יש את עניין השטחים (ולא שאני מביע כאן את דעתי הפוליטית חס וחלילה). מאחר וישראל במצב של מלחמה, "יש פוטנציאל למצב" שמילואימניקים ללא הכשרה קרבית, כמוני, "יקראו לעשות משימות" שקרביים בעלי הכשרה מוכשרים לבצע ואין לי מושג מאיפה משתין הדג. מה שאני מנסה לומר הוא שאני לא אופטימי בקשר לפיקוד העורף. אני מקווה שפיקוד העורף לא בונה עליי למלא לו איזו מכסה באיזה מחסום ליד ראמאללה, או השד יודע איפה, כי אם זה יקרה אז אני אשתגע (ולא כי אני רוצה לצאת על קב"ן אלא כי פשוט אני אאבד איזה פיוז מהלחץ הנפשי). אני רק רוצה להדגיש שחשוב שהמערכת תדע לטפל במילואימניקים שהם לא חלק מגדוד קרבי מסודר ששם כולם מכירים את כולם. אני נפלתי במקרה לפיקוד העורף, אין לי שם תפקיד מוגדר, אין לי שם למי לפנות, ולכן אני די מבואס מלעשות מילואים ואני בטוח שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני. אם אני רוצה לעשות את מה שטוב למדינה המערכת צריכה לעשות אותו דבר, אבל עבורה אני לא קיים אלא בתור מכסה שתופסת עמדה באיזו גיזרה שניתנה לגדוד מילואים למשך שלושה שבועות, וזה מתכון לאסון.