בנושא דומה לעניין השיבוץ
הגעתי למקום שכבר נמאס לי עם איך שהצבא מתייחס למצטיינים שלו. אני יודעת שאלו בעיות של עשירים אבל הלא הצבא רוצה להפיק מהם הטוב ביותר - זה לא באנטרס שלהם לתמוך בהם קצת וטפח ולעודד? הבן שלי עבר מיונים קשים להגיע לטיס וויתר על עתודה (לפחות) וגם בטיס וגם כשנפל האם הוא הרגיש שלמפקדים או קצינים הוא היה יחיד וחשוב? מאוד העריכו אותו ויש לו ציונים גבוהים שם אבל כשהיה שם האם האם נתנו להם צ'ופר על המאמצים האדירים? לא הוציאו אותם אפילו פעם אחת לתרבות יום א'. כל הזמן משמעת ולחץ אטומית, תחרות אולי עם עצמך אולי עם חבריך. אי וודאות תמידית, שיפוטיות "בריפינג ודיבריפינג כל הזמן." תוכיח שאתה לומד לקחים שאתה משתפר. היה לו צ'ופר אחד והוא באמת היה גדול הוא היה במשמר הכבוד ביום הזיכרון ושמר על הנר בכותל. היה לו מאוד חשוב. גם לזה היתה תחרות מי צועד הכי טוב כדי לבחור את מי יציג את חיל אוויר בטקס. וכשנפל האם היתה לו תמיכה צבאית? הוא ילד עם מוטיבציה וציונות וגם רצון להצטיין, החליט להתקבל לתפקיד ייחודי אחר. עבר ימים שלמים של ראיונות:עם סגן אלוף,עם קבוצת קצינים. אחרי שהתקבל לתפקיד הבין שרוב האנשים שבקשו את התפקיד לא התקבלו. הגיע לתפקיד לשמוע שהחודש הבא הוא מיון אחד גדול. קצינים על הראש, ביקורת, שיפוטיות, לימוד לקחים,מבחנים. ברור שהווא גם מקבל הערכה לדברים שהוא טוב בהם אבל נראה לי כאמא וכמורה שהמעמד התמידי של היבחנות לא בריא לאף אחד. הוא יידע תוך שבוע אם הוא התקבל וכבר החליט שאם לא אז לאיזה יחידה מובחרת הוא ינסה להתקבל.... לפחות הפזם דופק. שיהיה ברור שההרגשות האלו הם שלי ולא שלו. הוא ממשיך ודוחף את עצמו ונותן את הכל ורוצה להצליח ונראה לי אפילו נהנה מהתחרות. ברור שאנשים תחרותיים דווקא מצליחים במקומות האלו. האם זה בריא? פיזי ונפשי? האם אין השפעה על האופי שלו? האם אנחנו דווקא מעריכים תחרותיות ןאליטיסטיות עד כדי כך? האם לצבא יש אחריות לתוצאות כשהוא ממיין אנשים צעירים? יש לי כמה תלמידים שחוו את המיון למטכ"ל, טיס, שיטת, יחידות סודיות ברצף ולא התקבלו לאף אחד מהם. הבן שלי מלא שאלון 300 עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אי אפשר לצמצם את התהליך כתוצאה משיתוף פעולה?? אני רק הייתי צריכה להוציא את הרגשות. אני יודעת שהוא קיבל את האידיולוגיה והמוטיבציה והציונות והשאיפה להצטיינות מהבית. הוא גם קיבל את העקשנות (אולי נקרא לה התמדה ונהיה נחמדים). קשה לי שאני חסרת אונים בכל העניין וברור שאני אתמודד אם התוצאות ולא הצבא וצרכיו. מעניין שיש לי 3 ילדים בצבא כל אחד עם יותר מוטיבציה והצטיינות ערכית וצבאית ואף פעם לא קיבלתי ביקור. מהמפקד של הבן הגדול בדוכיפט לפחות קיבלתי טלפון לפני פסח להגיד חג שמח ומכתב פעם בנושא תאונות דרכים.
הגעתי למקום שכבר נמאס לי עם איך שהצבא מתייחס למצטיינים שלו. אני יודעת שאלו בעיות של עשירים אבל הלא הצבא רוצה להפיק מהם הטוב ביותר - זה לא באנטרס שלהם לתמוך בהם קצת וטפח ולעודד? הבן שלי עבר מיונים קשים להגיע לטיס וויתר על עתודה (לפחות) וגם בטיס וגם כשנפל האם הוא הרגיש שלמפקדים או קצינים הוא היה יחיד וחשוב? מאוד העריכו אותו ויש לו ציונים גבוהים שם אבל כשהיה שם האם האם נתנו להם צ'ופר על המאמצים האדירים? לא הוציאו אותם אפילו פעם אחת לתרבות יום א'. כל הזמן משמעת ולחץ אטומית, תחרות אולי עם עצמך אולי עם חבריך. אי וודאות תמידית, שיפוטיות "בריפינג ודיבריפינג כל הזמן." תוכיח שאתה לומד לקחים שאתה משתפר. היה לו צ'ופר אחד והוא באמת היה גדול הוא היה במשמר הכבוד ביום הזיכרון ושמר על הנר בכותל. היה לו מאוד חשוב. גם לזה היתה תחרות מי צועד הכי טוב כדי לבחור את מי יציג את חיל אוויר בטקס. וכשנפל האם היתה לו תמיכה צבאית? הוא ילד עם מוטיבציה וציונות וגם רצון להצטיין, החליט להתקבל לתפקיד ייחודי אחר. עבר ימים שלמים של ראיונות:עם סגן אלוף,עם קבוצת קצינים. אחרי שהתקבל לתפקיד הבין שרוב האנשים שבקשו את התפקיד לא התקבלו. הגיע לתפקיד לשמוע שהחודש הבא הוא מיון אחד גדול. קצינים על הראש, ביקורת, שיפוטיות, לימוד לקחים,מבחנים. ברור שהווא גם מקבל הערכה לדברים שהוא טוב בהם אבל נראה לי כאמא וכמורה שהמעמד התמידי של היבחנות לא בריא לאף אחד. הוא יידע תוך שבוע אם הוא התקבל וכבר החליט שאם לא אז לאיזה יחידה מובחרת הוא ינסה להתקבל.... לפחות הפזם דופק. שיהיה ברור שההרגשות האלו הם שלי ולא שלו. הוא ממשיך ודוחף את עצמו ונותן את הכל ורוצה להצליח ונראה לי אפילו נהנה מהתחרות. ברור שאנשים תחרותיים דווקא מצליחים במקומות האלו. האם זה בריא? פיזי ונפשי? האם אין השפעה על האופי שלו? האם אנחנו דווקא מעריכים תחרותיות ןאליטיסטיות עד כדי כך? האם לצבא יש אחריות לתוצאות כשהוא ממיין אנשים צעירים? יש לי כמה תלמידים שחוו את המיון למטכ"ל, טיס, שיטת, יחידות סודיות ברצף ולא התקבלו לאף אחד מהם. הבן שלי מלא שאלון 300 עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אי אפשר לצמצם את התהליך כתוצאה משיתוף פעולה?? אני רק הייתי צריכה להוציא את הרגשות. אני יודעת שהוא קיבל את האידיולוגיה והמוטיבציה והציונות והשאיפה להצטיינות מהבית. הוא גם קיבל את העקשנות (אולי נקרא לה התמדה ונהיה נחמדים). קשה לי שאני חסרת אונים בכל העניין וברור שאני אתמודד אם התוצאות ולא הצבא וצרכיו. מעניין שיש לי 3 ילדים בצבא כל אחד עם יותר מוטיבציה והצטיינות ערכית וצבאית ואף פעם לא קיבלתי ביקור. מהמפקד של הבן הגדול בדוכיפט לפחות קיבלתי טלפון לפני פסח להגיד חג שמח ומכתב פעם בנושא תאונות דרכים.