בנושא הכתבה: הורים שכולים

[sad]

בנושא הכתבה: הורים שכולים

מכיון שזו לי פעם ראשונה בפורום, ולא קראתיאת הכתבה עד היום, פה אני מרגישה צורך לשתף אתכם בכמה מהדוגמאות שלי לחוסר רגישות, בכל מקום בו הלכתי, כבר ארבע עשרה שנה מאז התאבד אח שלי. במיוחד בהקשר לכתבה. כי אחי היה חייל, והתאבד במהלך שירותו הצבאי, ולא מספיק שהפכנו להיות משפחה "שכולה" , בנוסף לצרות עוד הפכנו להיות משפחה של "מתאבד" - אבוי לבושה וחוסר הערך. מפקד הגדוד בו היה באמת "טרח" לבוא עד לביתנו על מנת להחזיר את ציודו הצבאי של אחי -את הקיטבג - הוא עשה זאת בדרך לאירוע משפחתי, דפק בדלת, נכנס לעומד מטר ממנה, הניח אותו,אמר שממהר והלך. משאיר אותנו, עומדים המומים מול קיטבג צבאי - קרוע- כי הם קרעו אותו על מנת לראות שאין ציוד צבאי, מסתכלים זה בזה, ובקיטבג ולא מעכלים. אמי לקחה אותו והניחה בצד. אני מקווה שאיןצורך להוסיף. מורתי, מחנכת הכתה, היתי נערה אז, שהכירה גם אותו כי למד לפני בביה"ס, אמרה לאמי מספר חודשים אח"כ, אחרי שהתלוננו עלי מורים שאיני מרוכזת, מפטפטת, לא לומדת - ככה זה -בעיות של גיל ההתבגרות שלא להזכיר את מחלקת שיקום במשרד הביטחון - שנים שלא היה לי קשר עמם -בשל העובדה הבסיסית שלא היו לאחים שכולים זכויות או הכרה כל שהיא. לפני מספר שנים אחרי זמן רב של הדחקה וחוסר התמודדות פניתי לקבל טיפול פסיכולוגי אמי יידעה אותי שלאחרונה הוחלט על השתתפות של משהב"ט במימון לאחים שכולים פניתי אליהם בשל קשיי למימון טיפול כה יקר דווקא נעניתי מייד בחיוב אבל הם לא תארו לעצמם שאני אבקש להמשיך בו מעבר לתקופה הקצרה שאופשה אז ואחרי שביקשתי התגובות הן כאלו: קודם כל המטפלת צריכה למלא טפסים המסבירים את מצבי הנפשי למטפלת הוסבר בצורה ידידותית כי אם לא תקצין את מצבי ותהפוך אותי לכמעט נתמכת לא אוסיף לקבל את המימון בהמשך אפילו עובדת השיקום החלה ללחוץ, מה עם סוף טיפול? אולי להוריד את האינטנסיביות? הקשר עמם הפך סיוט חושפני וחדרני כמקבצת נדבות התדפקתי על דלתם... ואחרון אחרון חביב: יום זיכרון הבא עלינו "ל.." להלן התפתחות הפניה של אנשי ציבור נואמים ביום זה: הורים אלמנות ויתומים לאחר מספר שנים: הורים אלמנות ויתומים משפחות יקרות וכעבור זמן נוסף: הורים אלמנות יתומים משפחות חברים ומכרים בשנה האחרונה אני הייתי רוצה להודות לגב´ דליה איציק שנאמה נאום בחירות מוזר שלראשונה טרחה והזכירה בין אוסף המכובדים: אחים לילה שקט SAD

 

[מיכל@בר]

sad יקרה,

אכן, לא היה מקום לאחים שכולים במערכת, כל תשומת הלב הוסבה אל ההורים.. כך למדתי כאן, בפורום , מפיהם של אחים שכולים רבים שסיפרו דברים דומים לאלה שאת מתארת. וכמו שכתבתי לך, בפורום "משפחות שיקיריהן התאבדו", עצוב כל כך שזה החיים בבית מתמלאים באין ובחסר.. מסתבר שלא כך אצל כולם, יש רבים שנותנים את הדעת לאחים שנותרו ומפנים להם את המקום הראוי להם. בשנים האחרונות זה בהחלט השתנה, גם מבחינת משרד הביטחון וקבוצות התמיכה שהוא מאפשר לאחים. יש שיאמרו שקצת באיחור, אבל אנחנו כבר יודעים שיותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא... אנסה לשתול לך כאן מילון קלישאות שכתב אח שכול, בדיוק על אותה בעיה שאת מדברת עליה. כל כך מבינה כשאת אומרת שאיבדת גם אמא, בתחושה זו לא אותה אמא שהיתה קודם. שולחת לך חיבוק גדול ומקווה שיוקל לך. מילון קלישאות (חגי לוי, אח שכול) הזמן מקהה את הכאב הזמן לא מקהה שום כאב. אולי כאב של אהבה, אולי כאב של הבשר, לא של המוות. הזמן עושה המון דברים רק לא מקהה. יכולים לעבור חודש או חודשיים, או אפילו שנה או שנתיים בלי כלום כמעט, ופתאום זה בא. וכשזה בא, זה כבר נשאר, וזה מטלטל לגמרי, ופתאום חוזרים בדיוק למקום שבו הכל התחיל, לאותה התחושה הכי ראשונית, והכל כבתחילה, כאותה עוצמה, עם אותו אובדן. כמו נגיד, הרגע שבו הודיעו לי על זה, כשהראש מרוקן, והגוף נקלע לאיזו לאות גמורה ורפיון, ורק הידיעה המשונה הזו, הנתפסת לאיטה, הבלתי נסבלת, ואולי דמעות, ואולי כבר לא. והלא אפילו לא הודיעו, רק התקשר מישהו ואמר: "תבואו עכשיו הביתה," ואני שאלתי אם זה רציני, ואמרו שכן, ולי לא היה אומץ לשאול, ולו לא היה אומץ להגיד, ופ., שלקחה אותי הביתה, שאלה בדרך לאן ממשיך הכביש הזה, ואמרתי לה: "לשום מקום, זה דד אנד," וניסינו לצחוק, לקוות, למרות שידעתי, בטח שידעתי, ואמרתי לה עוד - רק שהוא לא התאבד. ועד היום אני מייסר את עצמי מדי זמן על המשפט הזה, איך בכלל העזתי לחשוב ככה, כי זה בעצם המחיש עד כמה לא הכרתי אותך, ולא ידעתי עליך כלום בשנים האלו, כי אמרתי לעצמי, יש זמן, תמיד אנחנו אומרים לעצמנו יש זמן, ואתה תגדל, ועוד נדבר ונכיר ונהיה חברים, והזרות המשונה שהיתה בינינו תיעלם, ופער הגילים, ולא הסתדר לי העניין הזה שאפשר לדבר כמו מבוגרים, רק מין שברי שיחות נבוכות, שקרבו אותנו לרגע ונקטעו, כי הרי היינו מתראים כל כך מעט, ובכל פגישה היה צריך לסלק מחדש את הזרות הזו ולהתחיל מחדש. אבל אמרתי לעצמי, יש זמן. על זה אני בוכה, אתה מבין, לא על מה שהיה, על מה שיכול היה להיות. על ההחמצה הזו, הענקית, המונומנטלית, שאין שום אפשרות לעשות איתה משהו. זה אפילו לא זכרונות שאתה יכול להתרפק עליהם, זה חור שחור. לכן אני בוכה כשעולים החברים שלך ומדברים, ואני קולט שהם הכירו אותך הרבה יותר טוב ממני, והם מספרים דברים שלא ידעתי, ובעצם כן ידעתי, בטח שידעתי, אבל לא באותה בהירות ובאותה רמת פירוט, והדברים האלה מוחשיים רק כשהם בהירים ומפורטים ונוגעים לרגעים הקטנים, המבודדים מהתמונה הגדולה. אז אני בועט בעצים או דופק את הראש בקיר - איך, איך, מטומטם שכמוני, מטומטם המוות הזה, הכל יכול היה להיות נפלא, ואדיר, איך החמצתי את זה, אין לי כלום ביד.

 

[מיכל@בר]

(המשך) בשל קוצר המקום

במותם ציוו לנו את החיים זה תמיד נראה משפט תלוש לגמרי, כמו איזו המצאה של קופירייטר: מה פירוש "החיים", איזה חיים, מי ציווה, מישהו שאל אותם, את המתים. אבל בכל זאת, חודשים ארוכים אחרי שהלכת, ונשאר מזה כמובן משהו עד היום, ויישאר תמיד, דומה הי לי שאני מבין משהו. זה, החל בשבעה, שהיא, כמובן חממה: כולם מדברים בקול שקט ונמוך, ומחייכים בעצב, והכל עטוף באיזו בועה של רוך, נטולת זדון וחרישית, שהלם היציאה ממנה כה קשה וחריף, אני זוכר אותו חותך אותי ביום שבו חזרתי היישר לתל-אביב מהר הרצל, בתום השבעה. אבל אני החלטתי למתוח את הבועה הזו לאורכה, וחודשים ארוכים הכרחתי את כל מי שהיה בסביבתי להמשיך אותה, כאומר: אפשר לחיות אחרת. והייתי אומר: הנה, המשמעות של המוות הזה, והלא כל הזמן מחפשים משמעות, וזו גם המוטיבציה של המשפט המשונה הנ"ל. הייתי אומר: הנה, בדרך זו או אחרת, אני אמשיך את דרכך, וסיגלתי את עצמי, וככל שיכולתי גם את הסובבים אותי, לאיזו צניעות, גם אם היתה מעושה לעתים, ולאיזה נימוס והיסוס, ולסוג של קרבה אמיתית, וחיוכים מנחמים, ואהבה לזולת, לא לשפוט ישר את מי שמול, ונמנעתי במפגיע מכל גילויים של רשעות או של ציניות - כל אותם דברים שהיו אצלך, שהבנתי כמה נעדרו מאצלי, ושבשלהם - למה להעמיד פנים - חשבתי, ואני חושב כיום, שהיית טוב ממני, אחי הטוב ממני. זה המשיך זמן מה - באופן פיזי לא יכולתי לשאת הרמת קול, תמימה ועניינית ככל שתהא, ואם היו מדברים רעות על מישהו או משהו הייתי מתרחק משם - והכל היה אכן נכון יותר ושקט ועדין, עד שלאט לאט הכריעה אותי הסביבה וסחפה אותי חזרה אל שלה, אבל משהו מזה נשאר עד היום. הנה, אם כן, ניסיתי, כך בפירוש, להיות טוב יותר ולבנות סביבי עולם טוב יותר, ופשוט ורך יותר, ולהאריך ככל האפשר באופן הזה של החיים, שאתה אולי לא ציווית, אבל לבטח היית אוהב אותו יותר, שהרי כך היית אתה. חייבים לחזור לשגרה אין שגרה אחרי המוות. יש החיים לפני, והחיים אחרי. החיים אחרי הם משהו אחר לגמרי מהחיים לפני, הם כל כולם טעונים בעובדה שאתה אינך, שלא תחזור לעולם. בחיים אחרי, כל מה שאני עושה או לא עושה הוא פונקציה של העובדה שאי "אח שכול" , שהמוות עבר עלי, שאתה הלכת ממני. כל דבר. לפעמים אני עושה דברים בשביל לשכוח אותך, לפעמים בשביל לזכור, לפעמים אני מדחיק בכוח בשביל לחזור לאותה "שגרה" מבורכת, ולפעמים אני נלחם נגדה, נגד הזיכרון המתעמעם והולך, כביכול, ורגשי האשם. רק לפני זמן מה שמתי תמונה שלך בחדר השינה שלי. שנה וחצי לא יכולתי לעשות את זה, ואז עשיתי את זה. עתה אני רואה אותך כל יום, ובא הזיכרון. כל מה שעושה הוא תולדה של הזיכרון הזה, כל ההנעות, כל ההימנעויות, כל החדרות והחדוות הקטנות - הכל. קשה לפעמים להסביר את זה לאנשים. אפילו החברים הקרובים ביותר, אפילו האשה שהכי אוהבת אותך ומבקשת להגיע אל המקום הזה ואל פשרו, לא באמת יכולים להבין. אתה מדוכא פתאום, והרי חלפו שלוש שנים ויותר, ואיש לא יכול לקשר איזה מצב רוח פתאומי עם מוות רחוק - רק אני יודע, אנחנו יודעים: זה החיים שאחרי, שלעולם לא ישובו להיות כשהיו, כפי שאתה לא תשוב. אלו שלוש המלים הנוראות, שכדי להמשיך לחיות צריך איכשהו להדחיק אותן, אבל גם כך זו בשום אופן לא "שגרה" - אתה לא תשוב. הותיר אחריו אב ואם וחמישה אחים ואחיות כך כותבים תמיד בעיתונים, ליד התמונה הדהויה-משהו וליד הכיתוב השבלוני על נסיבות האירוע וקורות החיים, "הותיר אחריו". וזו דווקא קלישאה שיש בה משהו, כי אכן אנחנו נותרנו מאחור. עם הזכרונות, עם הריק הגדול, עם התסכול המייאש, עם הכאב, עם ההתמודדות היומיומית. עם כל אלו - אנחנו נותרנו. לכן יוצאים לי קטעים כל כך אגוצנטריים, כביכול, הרי אני מדבר רוב הזמן על עצמי וקצת על המשפחה, ולא עליך, אבל אתה הותרת אותנו, והלכת מי יודע לאן, ואולי, מי יודע, גם אנחנו נותרנו אצלך איפשהו, אני לא יודע כלום על זה, אני יודע בוודאות עלינו. אני יודע שהקיום שלך עכשיו הוא בקרבנו, וזו אחריות, כמו גם משא שהוא, אני מודיע לך, כמעט קשה מנשוא. הוא לא קשה מנשוא, אתה לא היית רוצה לראות אותנו כורעים תחתיו, אתה היית רוצה לראות אותנו נחלצים, אט אט, איש בדרכו - וזה העיקר, איש בדרכו, ולא לשפוט זה את זה על אופן האבל שבו בחר האחר - ומושיטים יד זה לזה, ומי שעכשיו למעלה עוזר למי שעכשיו למטה, וכך, אט אט, לחזור לאיזו רמת תפקוד שפויה, נסבלת. ובכל זאת אני מרגיש אי נוחות, ומתוכה אני כמו-מתנצל בפניך, וגם כמו-מתריס בפניך - אנחנו נותרנו פה, עם כל הטירוף הזה, אתה, איפה אתה, קיבינימט. הוא היה עלם חמד, כולם אהבו אותו גם זה מתוך ההספדים הסטנדרטיים בעיתונים או בחוברות זיכרון, וקשה לומר את זה, על כן, בקול רם וצלול גם כשאתה יודע שזה פשוט נכון, שכך הדברים. אם אני אמות פתאום, אני מניח שיהיו לכל מיני אנשים דברים לא ממש טובים להגיד עלי, והם לא יגידו אותם. אני לא יוצא דופן בזה, אתה יוצא דופן. אתה היית בן 19, וזה מספיק זמן לרכוש שונאים. איך אין בעולם מי שיגיד מילה רעה. אני מכיר שניים, אולי שלושה אנשים כאלה בכל העולם. אתה, אחי האהוב, אתה אחד מהם. כי היית טוב לב, וחרוץ, וישר ואוהב, וצנוע, ויפה, ונמרץ - כל אלו ועוד מהפריזמה שלי המצומצמת כל כך, הרטרואקטיבית, לאסוני. עכשיו מתבקשת הטרוניה הכי אלמנטרית, הכי נוראה, הכי מטורפת, וגם מאשימה - אז למה אתה?! למה, מכל העולם, דווקא אתה? למה הטובים מתים צעירים, עוד קלישאה שמתקיימת לעתים קרובות מדי. אני עוזב אותה. אני רותח מזעם וכאב, אבל לא רק שאין תשובה, זה לא מוביל לשום מקום, רק למחוזות הייאוש חסר המוצא. אני חייב לעצור את זה כאן, אני דוחה את הבכי המר (כי זה המקום המדוייק אצלי שממנו נובע הבכי) להזדמנות הבאה. היא תגיע ממילא, בקרוב.

 

[מיכל@בר]

(המשך)

שלום, אני המפקד שלו, ורציתי להגיד לכם שעשינו הכל... ואז מגיע האלוף או מפקד האוגדה או שניהם ביחד, ואיתם כמה חיילים שבמקרה או שלא במקרה היו איתו ברגעים האחרונים, והם, החיילים, נושאים עימם מבוכה עצומה ולא מעט רגשי אשם, והלם, ואת הכאב שלהם. אז אומר האלוף, או הסגן אלוף, משהו כמו שהחקירה עוד בעיצומה, ולא כל הפרטים לגמרי ידועים, אבל אנחנו חייבים לדעת כי הוא היה חיוני היכן שהיה, וכי לא לחינם נכתב על קברו "נפל בקרב", וכי החוליה נתפסה יום אחרי זה, וכי נעשה הכל כדי למנוע, אבל הגורם האנושי תמיד קיים, וכמובן שאתם יכולים להתקשר לסגן מה-שמה, ואם יש עוד משהו שאתם רוצים לשאול. וכשאנו מתפנים מלהרגיע את החיילים המבוהלים שלצידו, ולומר להם כי באמת ובתמים אין בלבנו עליהם, וכי רק אנחנו מבקשים לשמוע מהם עוד ועוד, והם מספרים, ואין רוויה לצורך הזה לשמוע - אנו נפנים לאלוף או לסגן אלוף הזה, ושואלים אותו ללא שום כעס, כי אמנם אין שום כעס ברגעים הללו, רק רצון דוחק לדעת, האמנם נעשה הכל. כיוון שאינך עסוק בפוליטיקה, כי למי יש כוח לזה אל מול הדבר האמיתי, אתה מבקש לנגוע בפרטים הקטנים: האם באמת היה צריך... ודאי שהם חשבו פעם על האפשרות שמישהו... האם יש בצבא מי שעובד על איזה פיתוח שימנע את... ואז משתתקים החיילים, והאלוף או הסגן אלוף מחליף מבט רגע עם הסגן שלו, והוא מסתכל בעיניים שלך ואומר בכנות גמורה, שזה באמת מאד מעניין מה שאתה אומר, מאד מעניין, והוא יעביר את זה הלאה, וזה בהחלט יטופל. ואתה בטוח כי הוא אינו משקר או מורח, וכי אמנם, בשורה התחתונה, הצבא הזה עסוק הרבה יותר באיך לשכלל את ההרג שלו מאשר באיך להגן על חייליו, ומובן שכך, כי לכן הוא צבא. ואינך כועס, רק אתה מבין כמה אכזרית היחסיות של המשפט הזה, שהכל נעשה. ומישהו כתב בעיתון לפני זמן מה כי הבעיה טמונה בחינוך למשמעת, כביכול חיילים מתים כי הם חברים טובים מדי של ההורים שלהם, ואין בהם כבוד לסמכות ונהלים, וכיוצא בזה. ואילו הבלים אלו, אתה אומר בנפשך, והרי הפעולות הראשונות אחרי כל קטל הוא רענון של פקודות קבע והפקת לקחים והחמרה קפדנית על נוהלי ביטחון, זה רק שאיש שם, בצבא, אינו עסוק באמת בלצמצם את כוחו של "הגורם האנושי", שהוא שביר מאד אחרי לילה של חייל ללא שינה, ולהפנות משאבים לכל מיני פיתוחים טכנולוגיים שבכוחם למנוע מוות מיותר. ואז אתה מבקש בלבך שהאלוף הזה, או הסגן אלוף, ילך לדרכו. איך בך שום כעס עליו, רק תמיהה, ועייפות גדולה, וחוסר תוחלת נוראי, ותודה שבאת. שלום. אמא שואלת אותו, רגע לפני שהוא הולך, האם בנה סבל. זה כל מה שחשוב, כמובן. מה שלום ההורים? איך הם לוקחים את זה? קשה, אתם יודעים, הילד שלהם מת. אבל הם מנסים להתגבר, איש בדרכו, אף שחייהם שלהם, בייחוד חייהם שלהם, לא יהיו כשהיו, לעולם. אתה מתרגל לשאלות על אודות ההורים בפגישות עם קרובים או עם מכרים, ולדאגה הכנה על אודותם, ואתה מהנהן שוב ושוב מול חוות הדעת כי להם זה הכי קשה, וכי אין כאב ככאבם. אתה היודע זאת יודע יותר מכל, כמובן. אתה הרואה אותם שלוש פעמים בשנה על הקבר - ביום השנה, ביום הזיכרון, ביום ההולדת - ואתה נקרע מצער ואין אונים ומחרדה גדולה, כיצד יישאו את האבל הזה, שאין לו מזור ואין לו שום דמיון. בתוך כך אתה מתרגל לעובדה כי אותך לא שואלים מה שלומך באותה הנימה, וכי הכאב שלך, כאח או אחות, מוסט הצידה מבלי משים, עם השנים. הסטטוס של אח שכול יש לו מועד תפוגה מהיר יחסית. אני מבקש לומר: אבא ואמא מתמודדים, תודה, קשה להם נורא, אבל הם איכשהו מנסים לנהל חיים. אגב, גם לנו לא כל כך קל. הוא היה אח שלנו, ואהבנו אותו מאד, והוא חסר לנו עד מוות.

 

[מיכל@בר]

והסוף - מקווה שיכנס הכל

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נראה כל כך ... תמיד חוזרים לפגישה האחרונה, וזה טבעי, ומוצאים שם סמלים ושברי משמעויות ורמזים לעתיד לבוא, או שמשחזרים את הרגע המדוייק בו הייתי כשזה קרה. איפה הייתי בשתיים בלילה, 2 בפברואר 1990. אני שיחקתי ביליארד במקום אחד בעיר שאיננו קיים כבר היום. ובפעם האחרונה שנפגשנו, אני ואתה, שיחקנו ביליארד בחדר אחר שפעם היה ביתי. ניסיתי לשכנע אותך להמשיך, כי רציתי לנצח פעם, אבל אתה חייכת במבוכה, אותה מבוכה שובת לב, קוראת לב, שעמדה תמיד בינינו, והתנצלת, כי כבר היה לפנות ערב, והיית צריך להתארגן ולחזור לצבא או אולי לצאת עם החברים שלך. והלכנו הביתה, ואז נסעת, אני לא בטוח שנפרדנו אפילו, שאמרנו שלום, להתחבק אל היינו נוהגים. אותה זרות ארורה. עכשיו הזכרונות נעים אחורה וקדימה: איך סיידנו את כל הדירה שלי, אולי הזמן הכי ארוך שבילינו יחד בשנים האחרונות; ואיך לקחת אותי ביום שישי אחד הביתה ושתקנו כמעט כל הדרך, אבל הרי שמחנו להיפגש; ואיך ראיתי אותך לראשונה במדים ונכמר לבי, כי בעיני זה סימן משהו מר וקשה, אבל בשבילך להפך; ואיך ביקרתי אותך בבית הספר וישבנו בפינה ואכלנו פיצה ושתינו מיץ תפוזים מר ולא טבעי - שמע, אני זוכר רק סימני דרך טריוויאליים, נקודות ציון, ושוב, אין פרטים חיים שאני יכול באמת להיאחז בהם. אני פותח את האלבום שלי כדי לאלץ את הזיכרון להתגבר על ההדחקות שלו: טיול לפה, טיול לשם, תמונות משפחתיות, נוף שצילמת אתה, הכל נגוז. ניסיתי פעם לדחוק בך עם התחביב הזה של הצילום, אלא שאז אמרת בפשטות, שאתה סתם רוצה לצלם דברים יפים, פרחים, נופים, אנשים, ושוב חייכת במבוכה. אתה הצודק, אחי, דברים יפים ואנשים יפים. מי יתנני הפשטות והתום שלך, לעזאזל הכל. כמו כל התמונות כאן, גם אתה דוהה והולך, נמוג והולך מול עיני הטרוטות מבכי ומעייפות, ואני מעיף מבט לאחור ולמעלה אל תמונתך הממוסגרת שמעל למיטתי: נשען על מושב האוטובוס אי שם באירופה, פיך פעור בחיוך קל, טוב לך, אור ואהבה בעיניך, וזיק של אותו לגלוג מבורך שהופך את הכל לקליל יותר, ולא נפוח, ויהיה בסדר. אבוי לי, אחי, כי רק עתה אני מבין עד כמה אהבתי אותך. אני מהסס כבר כמה שעות אם לכתוב את הקשה מכל, אבל העכבות שלי שבירות לגמרי ברגע הזה: מי ייתן מותי תחתיך, אחי.