בנושא סוגיית הקרקע החקלאית
מצ"ב מאמר תגובה, מתוך ynet, של אדם בשם בן-יוסף (ראה תגובה מס' 7). קישור לכתבה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3035140,00.html היו ימים.… כשהקשת הייתה בענן, והחקלאי בעמל וביזע זרע את שדותיו. והיום רוח מזרחית רעה לקחה את הקשת מהענן ושורפת כל חלקה טובה. פקידי האוצר האטומים שמעוניינים בכל מעודם לחסל את החקלאות בארץ, מכפישים בעזרתם הפעילה של הקשת המזרחית וחלק מהציבור, את חבריו וממשיכי דרכו של יואל משה סלמון ומכנים אותם נצלנים, סוחרי נדל"ן וסרסורי מים והמשתמע מדבריהם שהחקלאים עשו את שלהם והחקלאיים יכולים ללכת לכל הרוחות. אז תגידו אתם, האם יואל משה סלמון היה חלוץ הוזה, פראייר בשדה? או חקלאי ערמומי שראה את הנולד וכבר בתחילת המאה כשייבש את הביצות הוא עשה זאת רק על מנת שבעוד שמונים שנה הוא וצאצאיו יוכלו להיות סוחרי נדל"ן גדולים ולהתעשר. והנה סיפור המעשה: על פי שירו של אריק אינשטיין בבוקר לח בשנת תרע"ח יצאו לדרך על סוסים חמשת הרוכבים ,,,,, אחרי שעות של רכיבה בלב הביצות והשממה אמר הדוקטור במורא. איני שומע ציפורים, רק יריות של חורשי רע וזה, סימן נורא. אם ציפורים אינן נראות ושומעים כאן יריות, המוות פה מולך. כדאי לצאת מפה מהר, הנה אני הולך. קפץ הדוקטור על סוסו כי חס על בריאותו. והרעים, שלושתם, ברחו לעיר איתו. אמר אז יואל משה סלמון כשעיניו בורקות. אני נישאר הלילה פה, על הגבעה הזאת. והוא,,, נשאר על הגבעה…………. חלפו שנים, שנים קשות, המוות פה מוגר, את הביצות והשממה החליפה החיטה. העמק הארור בציוץ של ציפורים נמלא, וצחוקם של ילדים, שם, ברמה נישמע. רק יואל משה סלמון זאת לא זכה לראות, כי הקדחת קטלה אותו באמצע החזון. אחרי הרבה שנים של דם יזע ודימעה, כשהשממה פה הופרחה ואחרי שידם של הפורעים גָדוֹעָה נִגדֶעָה. עלה אז ריח של נדל"ן בכל המדינה. והרוכבים שאז ברחו, עשו סיבוב פרסה ובקשת מזרחית צבועה, הם חזרו בדהרה, רוצים הם לחלוק עם יואל משה סלמון את כל הנחלה. חוץ מהקדחת, כמובן, אשר אותו קטלה. לטענתם על פי החוק, את הקרקע הוא קיבל רק לגידול כרוב גזר וארטישוק. וכי אין לו עליה שום חזקה, ואפשר גם לגרשו בהתרעה של חדש מהנחלה, וזאת למרות כל אשר עשה למען הפרחת השממה. וסלמון מביט מבינות לעננים, כואב ודואב ולמראה עיניו הוא אינו מאמין. האם הוא מתחרט היום על כל אשר עשה, כאשר במו דמו הפריח השממה? כי אילו באותו בוקר לח בשנת תרע"ח בורח היה עם כל החבורה, היום סוחר גדול היה, גר עם צאצאיו בווילה בקיסריה, וחי חיים של רווחה, ובין מבקשי קירבתו, היו כל נבחרי האומה. ואז,,, בעמק הארור קולן של ציפורים וצחוקם של ילדים לא היה נישמע, רק יריות קוטלות של חורשי רע מתוך סבך הביצות והשממה. כי המוות שם מולך והבריאות בסכנה. ואז כמובן לא היה עולה ריחו של הנדל"ן בכל המדינה, והקשת הייתה נשארת בענן. ולהוריהם של אנשי הקשת המזרחית אולי כלל לא היה לאן לבוא והם היו נשארים עם סיר הבשר בארצות המזרח, ולא באים אל המוכן. או אולי בכלל, הוריהם של אנשי הקשת המזרחית הם שהיו עולים לארץ בשנת תרע"ח והם שהיו נשארים על אותה גבעה שכוחת אל באותו לילה לח ונישכח בשנת תרע"ח והם הם שהיו מפריחים את השממה ושופכים את דמם על הקמת המדינה ב- 48, והם הם שהיו קולטים את שארית הפליטה מאירופה. והיום, על פי משנתם, הם בוודאי היו גם מחזירים את נחלתם על מגש של כסף לאומה והולכים יחד עם כל האחרים לאבטלה ולאבטחת הכנסה.
מצ"ב מאמר תגובה, מתוך ynet, של אדם בשם בן-יוסף (ראה תגובה מס' 7). קישור לכתבה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3035140,00.html היו ימים.… כשהקשת הייתה בענן, והחקלאי בעמל וביזע זרע את שדותיו. והיום רוח מזרחית רעה לקחה את הקשת מהענן ושורפת כל חלקה טובה. פקידי האוצר האטומים שמעוניינים בכל מעודם לחסל את החקלאות בארץ, מכפישים בעזרתם הפעילה של הקשת המזרחית וחלק מהציבור, את חבריו וממשיכי דרכו של יואל משה סלמון ומכנים אותם נצלנים, סוחרי נדל"ן וסרסורי מים והמשתמע מדבריהם שהחקלאים עשו את שלהם והחקלאיים יכולים ללכת לכל הרוחות. אז תגידו אתם, האם יואל משה סלמון היה חלוץ הוזה, פראייר בשדה? או חקלאי ערמומי שראה את הנולד וכבר בתחילת המאה כשייבש את הביצות הוא עשה זאת רק על מנת שבעוד שמונים שנה הוא וצאצאיו יוכלו להיות סוחרי נדל"ן גדולים ולהתעשר. והנה סיפור המעשה: על פי שירו של אריק אינשטיין בבוקר לח בשנת תרע"ח יצאו לדרך על סוסים חמשת הרוכבים ,,,,, אחרי שעות של רכיבה בלב הביצות והשממה אמר הדוקטור במורא. איני שומע ציפורים, רק יריות של חורשי רע וזה, סימן נורא. אם ציפורים אינן נראות ושומעים כאן יריות, המוות פה מולך. כדאי לצאת מפה מהר, הנה אני הולך. קפץ הדוקטור על סוסו כי חס על בריאותו. והרעים, שלושתם, ברחו לעיר איתו. אמר אז יואל משה סלמון כשעיניו בורקות. אני נישאר הלילה פה, על הגבעה הזאת. והוא,,, נשאר על הגבעה…………. חלפו שנים, שנים קשות, המוות פה מוגר, את הביצות והשממה החליפה החיטה. העמק הארור בציוץ של ציפורים נמלא, וצחוקם של ילדים, שם, ברמה נישמע. רק יואל משה סלמון זאת לא זכה לראות, כי הקדחת קטלה אותו באמצע החזון. אחרי הרבה שנים של דם יזע ודימעה, כשהשממה פה הופרחה ואחרי שידם של הפורעים גָדוֹעָה נִגדֶעָה. עלה אז ריח של נדל"ן בכל המדינה. והרוכבים שאז ברחו, עשו סיבוב פרסה ובקשת מזרחית צבועה, הם חזרו בדהרה, רוצים הם לחלוק עם יואל משה סלמון את כל הנחלה. חוץ מהקדחת, כמובן, אשר אותו קטלה. לטענתם על פי החוק, את הקרקע הוא קיבל רק לגידול כרוב גזר וארטישוק. וכי אין לו עליה שום חזקה, ואפשר גם לגרשו בהתרעה של חדש מהנחלה, וזאת למרות כל אשר עשה למען הפרחת השממה. וסלמון מביט מבינות לעננים, כואב ודואב ולמראה עיניו הוא אינו מאמין. האם הוא מתחרט היום על כל אשר עשה, כאשר במו דמו הפריח השממה? כי אילו באותו בוקר לח בשנת תרע"ח בורח היה עם כל החבורה, היום סוחר גדול היה, גר עם צאצאיו בווילה בקיסריה, וחי חיים של רווחה, ובין מבקשי קירבתו, היו כל נבחרי האומה. ואז,,, בעמק הארור קולן של ציפורים וצחוקם של ילדים לא היה נישמע, רק יריות קוטלות של חורשי רע מתוך סבך הביצות והשממה. כי המוות שם מולך והבריאות בסכנה. ואז כמובן לא היה עולה ריחו של הנדל"ן בכל המדינה, והקשת הייתה נשארת בענן. ולהוריהם של אנשי הקשת המזרחית אולי כלל לא היה לאן לבוא והם היו נשארים עם סיר הבשר בארצות המזרח, ולא באים אל המוכן. או אולי בכלל, הוריהם של אנשי הקשת המזרחית הם שהיו עולים לארץ בשנת תרע"ח והם שהיו נשארים על אותה גבעה שכוחת אל באותו לילה לח ונישכח בשנת תרע"ח והם הם שהיו מפריחים את השממה ושופכים את דמם על הקמת המדינה ב- 48, והם הם שהיו קולטים את שארית הפליטה מאירופה. והיום, על פי משנתם, הם בוודאי היו גם מחזירים את נחלתם על מגש של כסף לאומה והולכים יחד עם כל האחרים לאבטלה ולאבטחת הכנסה.
. פעם בחצי שנה אני מרשה לעצמי "חריגה" הן ההתנזרות. (-8