בניין פיעל

rhbe

New member
בניין פיעל

בבניין פיעל בעבר נסתר יש כמה צורות: במקרא, לפעמים עה"פ באה בפתח: אִבַּד, שִׁבַּר, שִׁקַּץ, גִּדַּל ובפרט אם לה"פ גרונית: טִהַר, מִהַר, נִהַג, נִחַם, שִׁלַּח, בִּלַּע יש שלושה פעלים שמנוקדים בסגול: דִּבֶּר, כִּבֶּס, כִּפֶּר לפני אות שאינה מקבלת דגש, לפעמים מנקדים את פה"פ בצירה: בֵּאֵר, מֵאֵן, בֵּרֵך, אבל לרוב נשאר החיריק: נִאֵץ, בִּעֵר, שִׁחֵת, כִּחֵשׁ, מִהַר, נִחַם בנוסף לזה, לפעמים הניקוד הוא צירה בפה"פ ופתח בעה"פ: סֵרַב, בֵּרַך האם יש כאן איזושהי חוקיות, או שהכל שרירותי?
 

or99

New member
בספר "תורת ההגה והצורות"...

של יהושוע בלאו הוא מתאר את התופעה הזו של פִעַל/פִעֵל ושל שלוש ה-פִעֶל, אבל לא מציין כלל מסוים לשורשים מסוימים. כנראה שזה מקרי. לא בדיוק הבנתי את דבריו שם, אבל לדעתו צורת פִעֵל מקבילה לצורה האכדית שבה יש שתי תנועות u שבעברית מקבילות ל-i (וצירה חסר מקורו ב-i). הצורה פִעַל לדעתו מקבילה לערבית וחבשית שם הצורה היא בעלת שני a: פַעַל. ה-a הראשונה הפכה ל-i אולי באנלוגיה לצורה השנייה - פִעֵל. בקשר לתשלום דגש יש כלל בפעלים שנכון בד"כ: א, ר: מקבלות תמיד תשלום דגש. ה, ע: רק בבניין פֻעַל. ח: אף פעם. הסיבה היא שא' ור' הפסיקו לקבל דגש בתקופה מוקדמת, כשעדיין הברה פתוחה לא מוטעת לא יכלה להיות קצרה, ולכן התארכה התנועה. כשח' הפסיקה לקבל דגש כבר לא הייתה בעיה בתנועה קצרה בהברה פתוחה (בדומה להיום). ה,ע - מצב ביניים. (גם זה לפי יהושוע בלאו). החריג היחיד שהבאת שסותר את הכלל הוא נִאֵץ.
 
ובעניין הסגול

בפעלים דִּבֶּר, כִּבֶּס, כִּפֶּר - לפעלים האלה יש גם צורות מקבילות בצירה (מלבד כיפר אך זה נראה לי עניין מקרי) . ההבדל ביניהן קשור לטעמי המקרא. הצורות בסגול (תנועה קצרה) באות בד"כ בטעם מחבר (או מפסיק קטן) והצורות בצירה - בטעם מפסיק.
 
למעלה