בנתיבי ההתמודדות
היי חברים, אני מביא הודעה שכתבתי אתמול בפורום דיכאון לכאן כי גם כאן אני מרגיש בבית, והדברים רלוונטים גם לפה.
לא כותב הרבה על עצמי בד"כ (בעיקר משורר על עצמי
), אבל בא לי קצת לשתף.
אז כתבתי פעם שאני מתמודד עם דפרסונליזציה שנחתה עליי בצורה כרונית מאז גיל ההתבגרות, ומאז החיים נהיו די גיהנום. עם השנים התפתחה אצלי חרדה כללית, חרדה חברתית וגם דיכאון. הרבה התבודדות ודברים רעים, כולל מחלות פיזיות הפכו להיות חלק מחייו של הבחור הנורמטיבי עד אז. לא ידעתי מה זה דפרסונליזציה ולא הבנתי מה קורה איתי כ"כ הרבה שנים. לא שיתפתי אף אחד מהבושה ואכל אותי מה זה כל מה שקורה איתי. חשבתי שאני היחיד בעולם שחווה את התחושות האלה. רק כשלמדתי באוניברסיטה הפתוחה קורס שעוסק בהפרעות נפשיות הכל התבהר לי, פתאום הבנתי שמה שיש לי זו תופעה שמוכרת לעולם הפסיכולוגיה. הפרעת ניתוק הם קוראים לה, ואיך לפתור אותה עדיין לא ממש הבינו... אבל אני אופטימי.
הגעתי לטיפול פסיכולוגי רק 13 שנים אחרי אותו מפץ גדול, ז"א רק עכשיו. ב- 3 חודשים האחרונים אני נפגש עם פסיכולוג.
אי אפשר לדבר על מהפך אבל כן יש שיפור. אני הרבה יותר מתפקד, הרבה פחות בודד. יוצא מהבית לעיתים תכופות, עושה פעילות גופנית, התפתחו קשרים וירטואלים יפים שחלקם כבר גלשו למציאות. אומנם לא פנים אל פנים, אלא בטלפון, אבל גם זה נמצא באופק
לא היו לי דברים כאלה כבר הרבה שנים. רק הבדידות הייתה שם, והיא גמרה אותי.
והאמת שגם הכתיבה כאן ובכלל בפורמים זה משהו מהעת האחרונה וזה גם חלק מהחזרה לחיים שלי. פעם פשוט שקעתי בתוך עצמי.
בתחום הלימודים גם יש שיפור. אם בעבר נמנעתי מלהשתתף בשיעורים ולמדתי רק לבד, אז היום אני הולך לשיעורים. בקרוב אני אמור לעשות פרזנטציה מול כל הכיתה. זה משהו די מאיים כמובן ואני לא בא לזה בלא חששות. חשבתי לברוח אבל החלטתי להתמודד.
בניתי כבר את המצגת יחד עם הסטודנטית שאני עובד איתה בקורס, ואני הולך לעשות את זה.
בהזדמנות הזו הייתי שמח שתשלחו לי קצת כוחות בכל זאת לא פשוט העניין, והמנותק מפחד טיפונת
מעבר לזה יש עוד משהו יפה ונחמד. בקרוב אני אשתתף בטקס מצטייני נשיא באוניברסיטה.
לפני כמה שנים קיבלתי את אות ההצטיינות הזו אבל בכלל לא הלכתי לטקס. עד כדי כך לא רציתי לקחת חלק בשום אינטראקציה חברתית. הייתי כ"כ מצולק מהעולם, שאפילו כשבאו לכבד אותי, לא הייתי מוכן לזה.
הפעם אני הולך כמובן, ואני שמח שרמת התפקוד שלי קצת יותר טובה ושאוכל לתת למשפחה נחת ממני. אני שמח גם בשביל עצמי כמובן.
אז זהו חברים,
נחמד שיש את המקום הזה. פגשתי כאן אנשים מקסימים ותמיד כיף לתמוך ולהיתמך.
חיבוק לכולם
הלוואי שנהיה תמיד חזקים ותאחלו לי בהצלחה עם ההתמודדויות בנתיבי החזרה לחיים. לא קל שם.
היי חברים, אני מביא הודעה שכתבתי אתמול בפורום דיכאון לכאן כי גם כאן אני מרגיש בבית, והדברים רלוונטים גם לפה.
לא כותב הרבה על עצמי בד"כ (בעיקר משורר על עצמי
), אבל בא לי קצת לשתף.אז כתבתי פעם שאני מתמודד עם דפרסונליזציה שנחתה עליי בצורה כרונית מאז גיל ההתבגרות, ומאז החיים נהיו די גיהנום. עם השנים התפתחה אצלי חרדה כללית, חרדה חברתית וגם דיכאון. הרבה התבודדות ודברים רעים, כולל מחלות פיזיות הפכו להיות חלק מחייו של הבחור הנורמטיבי עד אז. לא ידעתי מה זה דפרסונליזציה ולא הבנתי מה קורה איתי כ"כ הרבה שנים. לא שיתפתי אף אחד מהבושה ואכל אותי מה זה כל מה שקורה איתי. חשבתי שאני היחיד בעולם שחווה את התחושות האלה. רק כשלמדתי באוניברסיטה הפתוחה קורס שעוסק בהפרעות נפשיות הכל התבהר לי, פתאום הבנתי שמה שיש לי זו תופעה שמוכרת לעולם הפסיכולוגיה. הפרעת ניתוק הם קוראים לה, ואיך לפתור אותה עדיין לא ממש הבינו... אבל אני אופטימי.
הגעתי לטיפול פסיכולוגי רק 13 שנים אחרי אותו מפץ גדול, ז"א רק עכשיו. ב- 3 חודשים האחרונים אני נפגש עם פסיכולוג.
אי אפשר לדבר על מהפך אבל כן יש שיפור. אני הרבה יותר מתפקד, הרבה פחות בודד. יוצא מהבית לעיתים תכופות, עושה פעילות גופנית, התפתחו קשרים וירטואלים יפים שחלקם כבר גלשו למציאות. אומנם לא פנים אל פנים, אלא בטלפון, אבל גם זה נמצא באופק
לא היו לי דברים כאלה כבר הרבה שנים. רק הבדידות הייתה שם, והיא גמרה אותי.
והאמת שגם הכתיבה כאן ובכלל בפורמים זה משהו מהעת האחרונה וזה גם חלק מהחזרה לחיים שלי. פעם פשוט שקעתי בתוך עצמי.
בתחום הלימודים גם יש שיפור. אם בעבר נמנעתי מלהשתתף בשיעורים ולמדתי רק לבד, אז היום אני הולך לשיעורים. בקרוב אני אמור לעשות פרזנטציה מול כל הכיתה. זה משהו די מאיים כמובן ואני לא בא לזה בלא חששות. חשבתי לברוח אבל החלטתי להתמודד.
בניתי כבר את המצגת יחד עם הסטודנטית שאני עובד איתה בקורס, ואני הולך לעשות את זה.
בהזדמנות הזו הייתי שמח שתשלחו לי קצת כוחות
בכל זאת לא פשוט העניין, והמנותק מפחד טיפונת מעבר לזה יש עוד משהו יפה ונחמד. בקרוב אני אשתתף בטקס מצטייני נשיא באוניברסיטה.
לפני כמה שנים קיבלתי את אות ההצטיינות הזו אבל בכלל לא הלכתי לטקס. עד כדי כך לא רציתי לקחת חלק בשום אינטראקציה חברתית. הייתי כ"כ מצולק מהעולם, שאפילו כשבאו לכבד אותי, לא הייתי מוכן לזה.
הפעם אני הולך כמובן, ואני שמח שרמת התפקוד שלי קצת יותר טובה ושאוכל לתת למשפחה נחת ממני. אני שמח גם בשביל עצמי כמובן.
אז זהו חברים,
נחמד שיש את המקום הזה. פגשתי כאן אנשים מקסימים ותמיד כיף לתמוך ולהיתמך.
חיבוק לכולם
הלוואי שנהיה תמיד חזקים ותאחלו לי בהצלחה עם ההתמודדויות בנתיבי החזרה לחיים. לא קל שם.
