אוריקו Uriku
New member
בסוף האסימון יפול
משב רוח רענן, מפתיע, אמיץ, ישיר ומסקרן, רשימת התארים ארוכה כאורך
הגלות, נוחת עלינו מערב הסעודית.
עבד אללטיף מלחים, קצין בכיר לשעבר בחיל הים של הממלכה ופרשן מבוקש
בתקשורת הערבית, מוריד את הכפפות ומתחשבן עם השליטים ועם האינטלקטואלים
בעולם הערבי, עם פוליטיקאים ומפקדי הצבא, עם הדור הצעיר הזועם ועם מי
שממשיכים לטפטף להם תעמולה.
תחת הכותרת "האביב הערבי והאויב הישראלי" הוא יורה מטח של סימני שאלה.
לרגע נידמה שהייתה כאן בחישה ישראלית.
תזכורת: המחבר, ערבי מוסלמי דמות מוכרת, והוא רואה אותנו ממרחק אלפי
קילומטרים. כבר הבטחתי שהמאמר יהיה מפתיע וייפול כמו פצצה.
החלטתי לכתוב, מסביר מילחים במאמר המערכת המתפרסם בערבית ובאנגלית ביומון
"ערב ניוז", אחרי שראיתי בטלוויזיה תמונות מזעזעות: ילד רעב בתימן, מאות
הרוגים ממכוניות תופת בעיראק, אתר עתיקות שהוצת בסוריה ועליבות מחפירה
בסיני. ראיתי את טייסי חיל האוויר הסורי ממטירים פגזים על אזרחי מדינתם,
ולמחרת חוזרים ורוצחים נשים וילדים. ואני שואל: מי האויב האמיתי ? נגד מי
אתם נלחמים ? עד מתי תסרבו להכיר במדינת ישראל ? למה מדינות ערב לא
מנצלות את תקציבי הביטחון האדירים, בני מאות מיליארדי דולרים, לתוכניות
חינוך, בריאות, לתשתיות חדשות ולשיפור איכות החיים. האם מישהו יעיז לשאול
בקול רם כמה בזבזנו עד היום, ומה יכולנו לעשות במיליארדים ? תעשו
חשבון פשוט: ב 14 במאי 48 הוכרזה מדינת ישראל, וכבר למחרת הערבים הכריזו
נגדה מלחמה ועוד 3 מלחמות.
אני שואל שוב, מתעקש מלחים, אולי האויב שלנו נמצא בכלל במקום בו
דיקטטורים מנצלים את הסכסוך הישראלי ערבי, עד כמה שהוא קשה ומסובך, כדי
לדכא את האזרח הקטן ולהתעלם מהצרכים הבסיסיים וזכויות היסוד שלו? שימו
לב, הוא ממשיך, ההרס והחורבן הם מעשה ידינו ולניכור בין הדיקטטור הערבי
לבין אזרחיו השקופים אין שום קשר לישראל. סימנתם את ישראל כאויב, אבל
האויב האמיתי הוא השחיתות, זלזול בחיי אדם, היעדר תוכניות חינוך ושירותי
בריאות.
תראו, הוא ממשיך, מה קורה אצל הישראלים: הם מובילים במדע ובטכנולוגיה, יש
להם אוניברסיטאות ברמה גבוהה ותשתיות מפותחות. אפילו תוחלת החיים של
ערביי ישראל, למרות התלונות והביקורת, הרבה יותר גבוהה מתוחלת החיים של
אזרחי מדינות ערב.
הכותב ממשיך להתפלץ מתמונת הילד הרעב בתימן, שאדמותיה הפוריות והעשירות,
יכלו לנצל אותן אלמלא צפירות המלחמה. מה יש לתימן נגד ישראל? אני גם לא
מבין. למה העיראקים בורחים ממדינה שמרוויחה 110 מיליארד דולר מייצוא
הנפט, ושלטון לוקח רק לעצמו. איך ייתכן שהדיקטטור של תוניס גנב מעניי ארצו
13 מיליארד דולר? תגידו בעצמכם, מי כאן האויב?
יצאתם למלחמות נגד ישראל, הוא מטיח, והפסדתם לא רק בשדה הקרב. מאות אלפי
פלשתינים הפכו לפליטים. ועכשיו, בתוך הכאוס של האביב הערבי, האויב בתוכנו,
ולאף אחד אין זמן ואין ראש לטפל בעניין הפלשתיני.
נכון שמדי פעם אנחנו מזהים מטוסים ישראלים בשמי המדינות הערביות. אבל
רבבות סורים לא בורחים בגלל הפצצות חיל האוויר הישראלי. זה חיל האוויר
הסורי שרוצח בפקודת הדיקטטור מדמשק. וישראל? לאזרחיה הערבים יש חופש
ביטוי ומעורבות בחיי המדינה. האם לא היה זה שופט ערבי ששלח את נשיא מדינת
ישראל לכלא?
עד כאן המאמר. עד עכשיו מצאתי אלף תגובות. את הראשונה, מדהימה לא פחות,
כתב שוקי בדיר, סטודנט ערבי מכפר קאסם שמודיע "כל מילה אמת!" ומספר על
חייו כאזרח שווה זכויות, על חבריו היהודים, על לימודי המחשב באוניברסיטת
תל אביב. נכון שמילחם הוא סנגור בודד בזירה עוינת, אבל הוא פתח ויכוח.
מאמרו נפוץ בתקשורת הערבית, והסטודנט בדיר הוקפץ להתראיין ב BBC.
נכון, גם מקללים. אבל ידידנו הסעודי מתעקש להשאיר אצל האינטלקטואלים
הערבים חומרים למחשבה: אולי די עם משחקי האויב הישראלי אולי הגיע הרגע
לחסוך מהדור הצעיר את הזעם והתסכולים שמתועלים לכיוון הלא נכון?
סמדר פרי
משב רוח רענן, מפתיע, אמיץ, ישיר ומסקרן, רשימת התארים ארוכה כאורך
הגלות, נוחת עלינו מערב הסעודית.
עבד אללטיף מלחים, קצין בכיר לשעבר בחיל הים של הממלכה ופרשן מבוקש
בתקשורת הערבית, מוריד את הכפפות ומתחשבן עם השליטים ועם האינטלקטואלים
בעולם הערבי, עם פוליטיקאים ומפקדי הצבא, עם הדור הצעיר הזועם ועם מי
שממשיכים לטפטף להם תעמולה.
תחת הכותרת "האביב הערבי והאויב הישראלי" הוא יורה מטח של סימני שאלה.
לרגע נידמה שהייתה כאן בחישה ישראלית.
תזכורת: המחבר, ערבי מוסלמי דמות מוכרת, והוא רואה אותנו ממרחק אלפי
קילומטרים. כבר הבטחתי שהמאמר יהיה מפתיע וייפול כמו פצצה.
החלטתי לכתוב, מסביר מילחים במאמר המערכת המתפרסם בערבית ובאנגלית ביומון
"ערב ניוז", אחרי שראיתי בטלוויזיה תמונות מזעזעות: ילד רעב בתימן, מאות
הרוגים ממכוניות תופת בעיראק, אתר עתיקות שהוצת בסוריה ועליבות מחפירה
בסיני. ראיתי את טייסי חיל האוויר הסורי ממטירים פגזים על אזרחי מדינתם,
ולמחרת חוזרים ורוצחים נשים וילדים. ואני שואל: מי האויב האמיתי ? נגד מי
אתם נלחמים ? עד מתי תסרבו להכיר במדינת ישראל ? למה מדינות ערב לא
מנצלות את תקציבי הביטחון האדירים, בני מאות מיליארדי דולרים, לתוכניות
חינוך, בריאות, לתשתיות חדשות ולשיפור איכות החיים. האם מישהו יעיז לשאול
בקול רם כמה בזבזנו עד היום, ומה יכולנו לעשות במיליארדים ? תעשו
חשבון פשוט: ב 14 במאי 48 הוכרזה מדינת ישראל, וכבר למחרת הערבים הכריזו
נגדה מלחמה ועוד 3 מלחמות.
אני שואל שוב, מתעקש מלחים, אולי האויב שלנו נמצא בכלל במקום בו
דיקטטורים מנצלים את הסכסוך הישראלי ערבי, עד כמה שהוא קשה ומסובך, כדי
לדכא את האזרח הקטן ולהתעלם מהצרכים הבסיסיים וזכויות היסוד שלו? שימו
לב, הוא ממשיך, ההרס והחורבן הם מעשה ידינו ולניכור בין הדיקטטור הערבי
לבין אזרחיו השקופים אין שום קשר לישראל. סימנתם את ישראל כאויב, אבל
האויב האמיתי הוא השחיתות, זלזול בחיי אדם, היעדר תוכניות חינוך ושירותי
בריאות.
תראו, הוא ממשיך, מה קורה אצל הישראלים: הם מובילים במדע ובטכנולוגיה, יש
להם אוניברסיטאות ברמה גבוהה ותשתיות מפותחות. אפילו תוחלת החיים של
ערביי ישראל, למרות התלונות והביקורת, הרבה יותר גבוהה מתוחלת החיים של
אזרחי מדינות ערב.
הכותב ממשיך להתפלץ מתמונת הילד הרעב בתימן, שאדמותיה הפוריות והעשירות,
יכלו לנצל אותן אלמלא צפירות המלחמה. מה יש לתימן נגד ישראל? אני גם לא
מבין. למה העיראקים בורחים ממדינה שמרוויחה 110 מיליארד דולר מייצוא
הנפט, ושלטון לוקח רק לעצמו. איך ייתכן שהדיקטטור של תוניס גנב מעניי ארצו
13 מיליארד דולר? תגידו בעצמכם, מי כאן האויב?
יצאתם למלחמות נגד ישראל, הוא מטיח, והפסדתם לא רק בשדה הקרב. מאות אלפי
פלשתינים הפכו לפליטים. ועכשיו, בתוך הכאוס של האביב הערבי, האויב בתוכנו,
ולאף אחד אין זמן ואין ראש לטפל בעניין הפלשתיני.
נכון שמדי פעם אנחנו מזהים מטוסים ישראלים בשמי המדינות הערביות. אבל
רבבות סורים לא בורחים בגלל הפצצות חיל האוויר הישראלי. זה חיל האוויר
הסורי שרוצח בפקודת הדיקטטור מדמשק. וישראל? לאזרחיה הערבים יש חופש
ביטוי ומעורבות בחיי המדינה. האם לא היה זה שופט ערבי ששלח את נשיא מדינת
ישראל לכלא?
עד כאן המאמר. עד עכשיו מצאתי אלף תגובות. את הראשונה, מדהימה לא פחות,
כתב שוקי בדיר, סטודנט ערבי מכפר קאסם שמודיע "כל מילה אמת!" ומספר על
חייו כאזרח שווה זכויות, על חבריו היהודים, על לימודי המחשב באוניברסיטת
תל אביב. נכון שמילחם הוא סנגור בודד בזירה עוינת, אבל הוא פתח ויכוח.
מאמרו נפוץ בתקשורת הערבית, והסטודנט בדיר הוקפץ להתראיין ב BBC.
נכון, גם מקללים. אבל ידידנו הסעודי מתעקש להשאיר אצל האינטלקטואלים
הערבים חומרים למחשבה: אולי די עם משחקי האויב הישראלי אולי הגיע הרגע
לחסוך מהדור הצעיר את הזעם והתסכולים שמתועלים לכיוון הלא נכון?
סמדר פרי
