בסוף מה נשאר ממנו בכלל?

[nehtab]

בסוף מה נשאר ממנו בכלל?

קטע חבלז'י ששווה מאוד לקרוא: אדם חי שבעים שנה, שמונים שנה, בסוף מת. הגוף חוזר לעפר ונשאר מאותו אדם רק דבר אחד- הנשמה. כמה זמן מחיינו אנחנו מקדישים לנשמה וכמה זמן אנחנו מקדישים לגוף? אם נבדוק, נגלה לצערנו שרובנו ,ספק אם בכלל, מקדישים זמן לנשמה. אף אחד לא רוצה להגיע לסוף ימיו, להסתכל אחורה ולגלות- לא הספקתי לעשות טוב בחיים, לא הספקתי לטפח את הנשמה שלי. אנחנו נמצאים בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, זמן שנועד לחשבון נפש. זה הזמן שנחליט כולנו- מעכשיו, אני משנה כיוון, מעכשיו אני פונה לפניה חדשה טובה יותר. זה הזמן לעשות חשבון עם עצמנו- האם אנחנו רוצים ללכת בדרך ואז להגיע למקום לא ידוע? כל אחד צריך להציב לעצמו מטרה בחיים, מטרה נשגבה, לשאוף כמה שיותר למעלה, גם אם לא נגיע למטרה לפחות נתקרב אליה. סגולה לצאת זכאי ביום הדין- ראש השנה- לקבל על עצמך קבלה טובה. באהבת ישראל ננצח, צו השעה- אהבת חינם. חייך אחי, אתה יהודי.

 

[omni96]

אתה רוצה לגרום לבן אדם לחיות בשביל

המוות? ולמה שאני אעשה את זה דווקא עכשיו ולא בתקופה אחרת בשנה? מה הם עניני הסגולה האלו? אלוהים בשבילי יותר נשגב משאתן לו ציות עיוור למנהגים ישנים

 

[חת שפ סות]

תגובה לבסוף מה נשאר ממנו בכלל...

עצם העובדה שאנו נמצאים בגוף, בשר ודם, בגוף פיזי, אנו מחוייבים לדבוק בו. ולעצם הנשמה, היא קיימת בין כה וכה, ואדרבא,הנשמה החליטה להתנסות בחיים בגוף פיזי. אי אפשר להתעלם מהנשמה שהרי היא קיימת באם נחשוב כי ישנה או איננה. היא נמצאת - עובדה. ועצם קיומה, גורם לנו, כל אחד ואחת, לשלב אותה בחיים הפיזים. ואגב, אין מקום לא ידוע - אלא, יש עכשיו את המחשבה שמגיעים למקום לא ידוע, וזאת, משום ההתמקדות בפיזיות - וזה לא רע בכלל שהרי אנו, הנשמות, בחרנו להתמקד בפיזיות . ברגע שבחרנו להתמקד בפיזיות, "שכחנו" את כל המקומות האחרים וזאת למה? בכדי שנוכל להתמקד בפיזיות במאה אחוז.

 

[nehtab]

הנשמה היא מהעליונים

(סליחה שאני כותבת את התגובה אחרי הרבה זמן) בסופו של דבר צריך לדעת שהנשמה שלנו לא אוהבת להיות בעולם הזה, הנשמה היא מהבריות העליונות. קראתי משל בספר מסילת ישרים- אני לא זוכרת בדיוק, בערך ככה- כמו שיהיה בן מלך שרגיל למעדנים ולתענוגי עולם הכי טובים שיש, אם יקחו אותו לכפר בין כל האנשים הרגילים ויביאו לו כל מיני תענוגות, זה לא יהיה נחשב לו לכלום כי הוא בן מלך. הנשמות שלנו שיכות לעליונים, הן מלאות רוחניות וקדושה וזה מה שמשמח אותן. כשאדם מקיים מצוה הן שמחות, כשאדם עושה מעשה טוב, משתפר במשהו זה מרומם ומשמח אותן. אם אדם חוטא, פוגע באנשים, עושה מעשה אסור, הנשמה מתעצבת ומצטערת. הנשמה לא רצתה לבוא לעולם הזה, היא מואסת בו. אז למה בכלל ה' ברא בריה לעולם שהיא מואסת בו? אלא שהנשמה לא נבראה בשביל העולם הזה אלא בשביל העולם הבא והעולם הזה הוא רק פרוזדור, רק מקום כדי להשיג אמצעים בעזרתם תוכל הנשמה להיכנס לעולם הבא. הנשמות רוצות שהאדם שהן בתוכו יתקרב כמה שיותר לרוחניות, לקדושה, יעשה כמה שיותר מצוות, יפעל לעשות כמה שיותר טוב, יעבוד על המידות שלו. הן אינן רוצות בתאוות החומריות והפיזיות. אומרים שהאדם צריך לעבוד על עצמו ולהתרחק מהתאוות החומריות והגשמיות. האדם צריך לרפא את עצמו ולנהוג במנהג הפוך ממה היה נוהג לא טוב. אם לדוגמא לאדם יש תאוות עושר אז עליו להתחבר לעניים והמרודים וככה ירגיל את נפשו. אם הוא רואה שהתאוה מתגברת עליו אז יחשוב שעדיף לו לעזוב את הדברים האלה עכשיו מרצונו, וה' יחפץ בו מאשר כשימות ויצטרך לעזוב אותם בעל כורחו ויהיה עליו חרון ה'. (מתוך ספר הישר) יש עוד הרבה מה להרחיב בענין הזה, אפשר להסתכל בספר הישר שבחלק מהעמודים הוא מדבר על זה. באהבת ישראל ננצח, צו השעה- אהבת חינם. חייך אחי, אתה יהודי.