בסופו של דבר, את מחייכת

[שירה כמים 1959]

בסופו של דבר את מחייכת
פרח אהבה שכמוך
ועינייך בורקות
כעיני הילדה.

 

[שירה כמים 1959]

סופסוף העזתי
לפתוח תריס נוסף
הבית כולו מואר כל כך
כמו רגעי התקווה של ילדותך
את כולך חיוך על גדת הרפש

 

[שירה כמים 1959]

בסבך העייפות
רואים שאין לך כלב
אין לך מחט מחפשת געגוע
ברקיע בד השמיים

 

[שירה כמים 1959]

רק המקומטת תתאים לי
כמו כפפה ליד
תחזיק בי
אלפת בה
הגשם עוד מעט יביא על שתינו חורבן
מה אכפת לנו
אם שתינו עכשיו היינו-נהיה כאן

 

[שירה כמים 1959]

אולי עוד מעט תעצמי את עינייך שוב ותשני
מי יבוא לך בחלומך וכמה יכאב לבך
הגשם מחפש מצב רוח להישען עליו
בימי צרה אלה כשיוני איננו יוני
ואוקטובר לא ידוע
עדיין
עד ים

 

[שירה כמים 1959]

בני אדם הם בני אדם
תמיד
וגם
כשחם בלב איתם
עדיין
בני אדם
הם בני אדם
וזה עצוב בלב
וקשה לנשום
וזה עצוב

 

[שירה כמים 1959]

אני מבקשת ממך סליחה אבי
על שאיני מבקשת ממך סליחה
השנים יעברו כמו רגע
וגם אני אתפורר בתוך האדמה
ובכל זאת אינני מבקשת ממך סליחה
למרות שלרגעים אני רוצה
אבל האמת היא שאינני מצטערת שרצחתי אותך
למרות שלו הייתי חוזרת לעבר
אולי הייתי נוהגת אחרת
אבל אינני מצטערת שרצחתי אותך
ואינני מוכנה לסלוח לך על שרצחת אותי

 

[שירה כמים 1959]

שקט
חוזר האור
אל החדר
הוא יושב
מלטף את כפות רגליי
הבחילה קשה מנשוא מאוד
אני לכודה לגמרי לא יכולה לזוז
מתי אבינו שבשמיים
מתי אימנו שבאדמה
יבוא חופש המוות?

 

[שירה כמים 1959]

וגם
טסתי טסתי טסתי בחללית
ולדורית ס' היו נעלי אצבע
ושערות כהות על האצבעות השמנמנות של כפות הרגליים
כל כך נחמדה היא הייתה והיה לה חיוך חלוד
והחללית התקרבה במהירות אל הכוכב
והכול נפתח

 

[שירה כמים 1959]

והיא לא ידעה מה לעשות איתי
האישה הזאת שקראו לה אימא שלי
או עדה או עדה'לה בשעות חסד של הלב
היא פשוט לא ידעה
הבובה הקטנה סרבה להתייצב בשורת הבובות
הגשם היה יורד בלילות החורף
ובימי החמסינים
האישה הזאת טופפה בסנדלי אצבע בבית הממוזג
והיה אבטיח
והיה טלפון
ובבריכות רחוקות שחו דולפינים אל יבשות רחוקות
והאישה הזאת שקראו לה עדה'לה לא ידעה מה לעשות
כשהבטן כאבה לבובה הקטנה והראש
וכל השאר
הבובה הקטנה פשוט סרבה להתייצב בשורת הבובות

 

[שירה כמים 1959]

אמא ע' מכ' שיר גאה
הזמנים עפים מסתדרים בשורה ועפים
ואוי, אני מדברת בקול נחמד
בקול כל כך נחמד
אפילו בחלומותיי

 

[שירה כמים 1959]

בחור צעיר
צעיר מאוד
אבק של גשם יורד על שפתיך על ריסיך
אתה כל כך פגיע למראה באורו החשוף של כאב הבטן הזה
ההולך ומתגלגל עד אליך,
ילדי

 

[שירה כמים 1959]

בטני הלכה והתמלאה
הייתי ירח גדוש
הייתי לבנה זורחת
הייתי שמש פוסעת במרחבי היקום מכוכב לכוכב
ולא ידעתי

 

[שירה כמים 1959]

והנה הבדידות שופעת אלי
כמו מלכה עבת בשר וחיוכים זורחים
כמו החיטה מכל הממגורות של יוסף

 

[שירה כמים 1959]

סוסת עבודה
ומגשימה צעדיה ומנשימה
כל ערב כל ערב מחדש
בועות
בועות במים המתעפשים מעט
והסוסה מדוושת ברגליה
בתוך המים, כשטיפות הגשם
לאט לאט
ובשקט בשקט
על פני המים
בראשית בראה אלוהים שבתוכי
את הסוסה הספציפית הזאת
עם השקט והשמש
והרעמה השחומה
הכמעט זהובה
מזויות מסויימות של התבוננות
אוי אושר רך וענוג
אוי משמעות נכזבת

 

[שירה כמים 1959]

אוי הגשם אוי הגשר הזהב
פותח נר פותח ראש רוצה עכשיו
עכשיו עכשיו שועטת שיירה
עכשיו עכשיו הוא בא אל קרבה
כמו ריח

 

[שירה כמים 1959]

הייתי אז במצב נפשי נוראי
המלך מלפפון
התעצבן נוראות ואני
רקדתי על שולחנות מתפוררים
מכובדי חשבתי על גוויות יפות אלגנטיות
ואז באתי לדעת את המוות כי
הייתי אז במצב נפשי כל כך נוראי
שירח לא רקד איתי וגדי
סרב לקפץ מתוך תמונות השחור לבן
ובני התעקש לא להיוולד
בגשם הזה שאיננו יורד
בגשם הזה הרועד

 

[שירה כמים 1959]

הרשית לי לנסוע לבדי
להתבודד
עם עצים ועם פרחים
עם ציפורים ועם כלבים
רק בני אדם לא הורשו להיכנס
אמרת שכן
אבל לא הרשית להם
גירשת אותם מלבי
הכית בהם בכפות ידייך החמות והטובות
שמרת עלי, והרשית לי לנסוע לבדי להתבודד
עם כלבים וציפורים ועלים ופרחים - הרשית