בסט אוף דה סולואים (ובכלל): חלק א'
ועכשיו אחרי שמשכתי אותכם עם כותרת סופר פיקנטית ומגניבה: מה לדעתכם הוא הסולו (או שלושת הסולואים או מה שבא לכם) הטוב ביותר של הפלויד (או גילמור) ולמה? תתמקדו בעיקר בהסברים, שלא יהיה נדוש. לדעתי (הלא מקורית להחריד) SOYCD Part 2-4, Time, Comfortbly Numb. הסברים - (אוקיי זה עומד להיות ארוך). נתחיל עם Time - הסולו מתחיל 'מאוחרי' המילים Youv'e missed the starting (וכאן בדיוק מתחיל המשיכה הראשונה של הפריטה הראשונה של הסולו (דקה 3 שניה 31-33)) gun... הבית הראשון של השיר מתחלק לשני חלקים, אחד מראה על מצב מסויימם, וקצבו יציב ופאנקי מעט, אפילו טיפה בלוזי. אותו המצב מוביל את הסיפור לקטע של רוגע, שעובר למצב יותר רגוע גם במוזיקה, לקולות שניים, לקצב שקט יותר וכו'. ואז מתחיל המשפט Then one day you'll wake up find (ופה מפסיקה המוזיקה, סימן למה שהוא מגלה) ten years have got behind you, (וכאן מתחיל הלכלוך הראשון של distortion שבא דווקא מכיוון הבס, כאות אזהרה לרגשות שבאים מיד - No one told you where to run, youv'e missed the starting gun. הרגשות שמובעים כאן הם רגשות של (1) הלם - מתבטא ע"י הלכלוך של הבס ו(2) בהלה וחרדה (בגלל מה שהוא גילה, ובגלל ההבנה על הזמן שהלך) - מתבטא ע"י הצליל הראשון של הגיטרה שנמשך ומתגבר - סימן לבעיה (כמו אזהרה, אזעקה, צעקה - כולם אלמנטים שבעים לעורר רגשות מוםרזים ע"י הלעאה של טונים בקול). לאחר מכן מתחיל הסולו עצמו. ה'אזהרה' נגמרת, ומתחיל הסולו עצמו - הסולם יורד בפריטה אחת, שמחזירה אותך ישר ל - וכאן חוזר הריפ העקרוני של השיר, שמחזיר אותנו לרגשות של הנוסטלגיה, של השכיבה בדשא של הילדות, שמצער אותנו, ופותח לנו נתיבים לקבל את ה - עכשיו מתגברים במעט הליווי שנשמך לאורך השיר, כאילו ממש הליווי עצמו מרגיש בתורך שלו להיכנס כאן ולהזכיר לנו את הימים עברו שבהם בזבזנו את הזמן להנאתנו, ועכשיו מגיע קטבע שבו - כאילו חוזר הריפ, אבל הגיטרה תופסת יותר תאוצה, והסולו נהיה עוד יותר אכזרי, ומזכיר לנו מיד את מה שקרה אחר זה (בזבזנו עשר שנים מהחיים הקצרים שלנו), ואז כשאנחנו כבר מתחילים לדמם עם הסולו, או לבכות, עולה הסולו המתיחה עצובה וחזקה, מלוכלכת ועם זאת ברורה וזועמת מהרס עצמי. עכשיו ממשיך הסולו בבכי שבו אני בוכה עם הגיטרה על השנים המבוזבזות ועל כל מה שאבד ואצטרך להשלים, כשהסולו עולה ועולה, נמתח ונמתח (דקה 3 שניה 56 עד דקה 4, שניה 24-23), ופה בעצם זה בא להראות לי את התובנה שממשיכה לחדור עמוק ועמוק, עד שאני יורד לסוף הבעיה, ואז כשאני בשיא המודעות לבעיה, המוח כולו קודח, והלב כולו מדמם, אחרי הבכי ואחרי שערת הרגשות נרגעים התופים, הגיטרה יורדת לסולם ההתחלתי, הבכי נרגע, והמוח מתחיל לחשוב על העתיד - הכל יורד הילוך, מפסיקים להתעמק בצרה, ומתחילים לחשוב על העתיד (בא לידי ביטוי בירידה בסולם, בליכלוך המתגבר של הגיטרה, הקלידים המתחזקים (מוטיב חוזר בשיר לבהירות מחשבה ולתובנה) והבס חוזר לקחת תפקיד של קצב הבס תופים). עכשיו, אחרי האורגזמה הרגשית, אפשר להירגע, ליצבור כוח, להתסכל על העתיד, לתת לבס טופים להוביל, לתת לקולות השניים להעיד על המצב הרגשי שהולך ונהיה יציב, רגוע ושפוי עוד פעם (בא לידי ביטוי בעיקר ע"י הקולות השניים שהם מוטיב חוזר בשיר של רוגע ושגרה שפויה). ואז כשהכל רגוע וצלול, כל אחד תפס את מקומו בשיחה (המוזיקלית), הכל בהיר, ונדמה שאפשר לסיים בתובנה האיומה והמחייבת שהגענו אליה - חייבים להשיך האלה לחפר על כל השנים שבזבזת, על כל הרגעים שהיו מגיעים לך, ובכל זאת היו יכולים להיות מנוצלים למשהו אחר, ואחר התובנה הזאת שמסתיימת בירידה לצליל הכי נמוך בסולו, מגיע השלב הבא. התופים משתוללים, הקולות השניים צורחים בשיא הרגש, והכל נהיה גבוה מאד. רק אז, אחרי כל העיניין והתובנה שצריך להמשיך והכל צועק לך (גם מבחינה מוזיקלית) אתה מבין שאתה חייב להמשיך And you run and you run to catch up with the sun (כאן נגמר הסולו סופית, ולכן לא אמשיך יותר). And you run and you run - בזמן שכל הכלים בשיא התח שלהם - נכנסים המילים שנותנים לך את המשך הסיפור, לאחר שהסולו נתן לך את הסיפור במתכונת הרגשית שלו, וכמו שהסולו ניבא לנו - אנחנו רצים בשיא המרץ, מנסים ל (וכאן נגמר הסולו, כי נגמר הקטע הדרמתי, ומתחילה עוד פעם הקביעות המסגרתית השגרתית, שמתבטאת בשיר בתור הליווי של שאר הכלים)הספיק להשלים את כל מה שפספנו (דקה 4 שניה 56 נגמרים אחרוני ההדים של הדיסטורשן). המוטיבים החוזרים, הרגשות שמובעים בצורה כל כך אמיתית ועזה ע"י הגיטרה שעולה, יורדת, בוכה, צורחת ומבלבלת, הליווי שאומר כל כך הרבה, המקום שתופס הסולו על גבי הליווי, והשיחה של הכלים ביניהם, שבעצם נותנת לנו להרגיש בצורה כל כך מושלמת את הרגשות שבסיפור של השיר, הם ההופכים את הסולו לאחד הטובים ביותר של הפלויד, גיאונות אלוהית מצד כותבי השיר ומפיקיו ודרכו הבלתי רגילה של גילמור להביע רגשות דרך הכלי שלו.
ועכשיו אחרי שמשכתי אותכם עם כותרת סופר פיקנטית ומגניבה: מה לדעתכם הוא הסולו (או שלושת הסולואים או מה שבא לכם) הטוב ביותר של הפלויד (או גילמור) ולמה? תתמקדו בעיקר בהסברים, שלא יהיה נדוש. לדעתי (הלא מקורית להחריד) SOYCD Part 2-4, Time, Comfortbly Numb. הסברים - (אוקיי זה עומד להיות ארוך). נתחיל עם Time - הסולו מתחיל 'מאוחרי' המילים Youv'e missed the starting (וכאן בדיוק מתחיל המשיכה הראשונה של הפריטה הראשונה של הסולו (דקה 3 שניה 31-33)) gun... הבית הראשון של השיר מתחלק לשני חלקים, אחד מראה על מצב מסויימם, וקצבו יציב ופאנקי מעט, אפילו טיפה בלוזי. אותו המצב מוביל את הסיפור לקטע של רוגע, שעובר למצב יותר רגוע גם במוזיקה, לקולות שניים, לקצב שקט יותר וכו'. ואז מתחיל המשפט Then one day you'll wake up find (ופה מפסיקה המוזיקה, סימן למה שהוא מגלה) ten years have got behind you, (וכאן מתחיל הלכלוך הראשון של distortion שבא דווקא מכיוון הבס, כאות אזהרה לרגשות שבאים מיד - No one told you where to run, youv'e missed the starting gun. הרגשות שמובעים כאן הם רגשות של (1) הלם - מתבטא ע"י הלכלוך של הבס ו(2) בהלה וחרדה (בגלל מה שהוא גילה, ובגלל ההבנה על הזמן שהלך) - מתבטא ע"י הצליל הראשון של הגיטרה שנמשך ומתגבר - סימן לבעיה (כמו אזהרה, אזעקה, צעקה - כולם אלמנטים שבעים לעורר רגשות מוםרזים ע"י הלעאה של טונים בקול). לאחר מכן מתחיל הסולו עצמו. ה'אזהרה' נגמרת, ומתחיל הסולו עצמו - הסולם יורד בפריטה אחת, שמחזירה אותך ישר ל - וכאן חוזר הריפ העקרוני של השיר, שמחזיר אותנו לרגשות של הנוסטלגיה, של השכיבה בדשא של הילדות, שמצער אותנו, ופותח לנו נתיבים לקבל את ה - עכשיו מתגברים במעט הליווי שנשמך לאורך השיר, כאילו ממש הליווי עצמו מרגיש בתורך שלו להיכנס כאן ולהזכיר לנו את הימים עברו שבהם בזבזנו את הזמן להנאתנו, ועכשיו מגיע קטבע שבו - כאילו חוזר הריפ, אבל הגיטרה תופסת יותר תאוצה, והסולו נהיה עוד יותר אכזרי, ומזכיר לנו מיד את מה שקרה אחר זה (בזבזנו עשר שנים מהחיים הקצרים שלנו), ואז כשאנחנו כבר מתחילים לדמם עם הסולו, או לבכות, עולה הסולו המתיחה עצובה וחזקה, מלוכלכת ועם זאת ברורה וזועמת מהרס עצמי. עכשיו ממשיך הסולו בבכי שבו אני בוכה עם הגיטרה על השנים המבוזבזות ועל כל מה שאבד ואצטרך להשלים, כשהסולו עולה ועולה, נמתח ונמתח (דקה 3 שניה 56 עד דקה 4, שניה 24-23), ופה בעצם זה בא להראות לי את התובנה שממשיכה לחדור עמוק ועמוק, עד שאני יורד לסוף הבעיה, ואז כשאני בשיא המודעות לבעיה, המוח כולו קודח, והלב כולו מדמם, אחרי הבכי ואחרי שערת הרגשות נרגעים התופים, הגיטרה יורדת לסולם ההתחלתי, הבכי נרגע, והמוח מתחיל לחשוב על העתיד - הכל יורד הילוך, מפסיקים להתעמק בצרה, ומתחילים לחשוב על העתיד (בא לידי ביטוי בירידה בסולם, בליכלוך המתגבר של הגיטרה, הקלידים המתחזקים (מוטיב חוזר בשיר לבהירות מחשבה ולתובנה) והבס חוזר לקחת תפקיד של קצב הבס תופים). עכשיו, אחרי האורגזמה הרגשית, אפשר להירגע, ליצבור כוח, להתסכל על העתיד, לתת לבס טופים להוביל, לתת לקולות השניים להעיד על המצב הרגשי שהולך ונהיה יציב, רגוע ושפוי עוד פעם (בא לידי ביטוי בעיקר ע"י הקולות השניים שהם מוטיב חוזר בשיר של רוגע ושגרה שפויה). ואז כשהכל רגוע וצלול, כל אחד תפס את מקומו בשיחה (המוזיקלית), הכל בהיר, ונדמה שאפשר לסיים בתובנה האיומה והמחייבת שהגענו אליה - חייבים להשיך האלה לחפר על כל השנים שבזבזת, על כל הרגעים שהיו מגיעים לך, ובכל זאת היו יכולים להיות מנוצלים למשהו אחר, ואחר התובנה הזאת שמסתיימת בירידה לצליל הכי נמוך בסולו, מגיע השלב הבא. התופים משתוללים, הקולות השניים צורחים בשיא הרגש, והכל נהיה גבוה מאד. רק אז, אחרי כל העיניין והתובנה שצריך להמשיך והכל צועק לך (גם מבחינה מוזיקלית) אתה מבין שאתה חייב להמשיך And you run and you run to catch up with the sun (כאן נגמר הסולו סופית, ולכן לא אמשיך יותר). And you run and you run - בזמן שכל הכלים בשיא התח שלהם - נכנסים המילים שנותנים לך את המשך הסיפור, לאחר שהסולו נתן לך את הסיפור במתכונת הרגשית שלו, וכמו שהסולו ניבא לנו - אנחנו רצים בשיא המרץ, מנסים ל (וכאן נגמר הסולו, כי נגמר הקטע הדרמתי, ומתחילה עוד פעם הקביעות המסגרתית השגרתית, שמתבטאת בשיר בתור הליווי של שאר הכלים)הספיק להשלים את כל מה שפספנו (דקה 4 שניה 56 נגמרים אחרוני ההדים של הדיסטורשן). המוטיבים החוזרים, הרגשות שמובעים בצורה כל כך אמיתית ועזה ע"י הגיטרה שעולה, יורדת, בוכה, צורחת ומבלבלת, הליווי שאומר כל כך הרבה, המקום שתופס הסולו על גבי הליווי, והשיחה של הכלים ביניהם, שבעצם נותנת לנו להרגיש בצורה כל כך מושלמת את הרגשות שבסיפור של השיר, הם ההופכים את הסולו לאחד הטובים ביותר של הפלויד, גיאונות אלוהית מצד כותבי השיר ומפיקיו ודרכו הבלתי רגילה של גילמור להביע רגשות דרך הכלי שלו.