משי של גיא
New member
בסיפור שלי מסופר על משי שניסתה
להיכנס להריון במשך שנתיים וחצי כאשר לפני ההפריה הורידה 38 ק"ג כי שיהיה יותר קל בהריון. מסופר על משי שהביציות שלה לא היו משהו והעוברים גם לא כ"כ יפים אבל משי דיברה אליהם והתחננה שיישארו.הם נשארו. היו בהתחלה שלושה. שלושה עוברים מושלמים אבל משי פחדה. אמרו לה שהסיכוי עם שלישייה נמוך מאוד ויש סיכוי גבוה מאוד ללדת פגים. משי לא רצתה פגים. היתה מוכנה להתפשר על שבוע 35, אפילו 33. משי רצתה לתת סיכוי טוב לשניים שיישארו והיתה מוכנה לעבור את הסיוט הנפשי של הדילול, רק כדי שייצאו שניים בריאים. משי לקחה רופא למעקב הריון פרטי, שילמה ממיטב כספה. את כל הבדיקות החדשניות והלא חדשניות עשתה רק כדי לוודא שהכל בסדר עם שני העוברים המקסימים שבפנים. הרי היא כל כך חיכתה להם. סקירה ראשונה מושלמת. משי ובעלה בעננים. בשבוע 18 נזכר הרופא הפרטי של משי למדוד לה לחץ דם. הל"ד התגלה כאסטרונומי. הרופא הורה למשי לנוח הרבה בבית ולמדוד שלוש פעמים ביום. בשבוע 22 לחץ הדם קפץ מאוד. הרופא הורה לעלות לבית החולים. בבית החולים התגלה לחץ דם כרוני שלא היה לפני ההריון אבל אף אחד לא ידע מה היה בתחילת ההריון כי רופא המעקב לא טרח לבדוק. כמו כן התגלו אבנים בכיס המרה שגרמו למשי כאבי תופת. התחילו בטיפול להורדת לחץ הדם. משי שאלה את הרופא הפרטי שלה אם זה לא סימן לרעלת הריון ואם לא תהיה בעיה באספקת הדם לעוברים ואי ספיקת שיליה (ככה משי קראה בתנ"ך של בר...). הופא כעס עליה מאוד ואמר לה בתקיפות שלא תנסה להיות רופאה. (הוא כידוע למד המון שנים ומשי כולה מורה...) בשבוע 23 הלכה משי לבדיקה אצל הרופא שלה. הרופא אמר שהכל בסדר אבל העוברים נראים לו קצת קטנים והיפנה את משי לסקירת מערכות אצל רופא שיוכל למדוד גם את זרימת הדם לרחם. משי ובעלה הלכו שמחים וטובי לב לראות את התאומים שלושה ימים לאחר מכן כדי לעשות סקירה שניה ולראות שהכל בסדר. כשהגיעו הרופא לא עשה סקירה אלא ישר עשה דופלר. מה שהרופא ההוא אמר באותו היום משי לא תשכח לעולם. הרופא טען שיש עובר גדול ועובר קטן. לקטן אין זרימה דיאסטולית (שזה אומר שכשהלב של משי בדיאסטוליס, העובר לא מקבל דם) ויש תנגודת גדולה לזרימת דם. הסיכוי שלו לשרוד קטן מאוד וקרוב לוודאי שימות עוד בבטן. לגבי הגדול (בערך 500 גרם) - גם סיכוייו לא משהו וגם אצלו זרימת הדם לוקה בחסר. אי אפשר לדעת על נזקים שניגרמו להם. לחץ הדם גרם כבר לנזק עצום. שניהם בפיגור גדילה עצום והסיכוי להריון הזה קלוש. מחר עלייך להתייצב בבית החולים לאישפוז עד ללידה. משי הרגישה שהתקרה נופלת לה על הראש. היא לא יכלה להחזיק את עצמה ובעלה ישר הביא לה מים כדי שתתאושש. בדרך חזרה ובערב ובלילה משי לא הפסיקה לבכות. כמה דמעות נשפכו... יום למחרת משי התייצבה בבית החולים. בימים הראשונים הרופא שעשה דופלר (מנהל חדר לידה) ניסה לשכנע את משי להפסיק את ההריון כי אין לדעת מה ייצא ממנו. הוא הפעיל סוללה של רופאים לנסות לשכנע את משי להפסיק את ההריון. נתנו לה אפילו אפשרות בחירה - ניתוח או לידה. תודה רבה אמרה משי. אני ממשיכה להילחם. הרופאים הבינו שמשי לא מוכנה לוותר והירפו. רק המשיכו לעשות מעקבים לראות אם העובר הגדול בסדר ושאין החמרה במצבו. משי בכתה המון בהתחלה והחליטה ביום בהיר אחד שהיא חייבת להתמלא בכוחות כדי לשרוד. משי חשבה כל הזמן חיובי וראו זה פלא-חלבון בשתן ירד פלאים ולחץ הדם התאזן. הרופאים לא הבינו מה קרה. הרי הם בעד לסיים את ההריון. האחיות קיבלו הוראה לא לעשות לעובר הקטן מוניטור אבל משי התחננה שיעשו ומי יכול להישאר אדיש לאמא? ועוד שעה ועוד שעה ועוד יום ועוד יום ועוד שבוע ועוד שבוע... משי הבטיחה לרופא אחד שיצרה איתו יחסיים קרובים שתקנה לו עוגת דבש טובה לראש השנה. הוא רק איחל לה שהיא תהיה בהריון בראש השנה כי אז, אמר, מצבנו יהיה ממש טוב. בערב ראש השנה רופאה במחלקה החליטה לעשות למשי שוב דופלר לראות מה עם העובר הגדול והתמונה היתה שחורה. מצבו החמיר מאוד. הוחלט לנתח ביום שלאחר החג. משי בכתה כל החג למרות שהתפללה רק להגיע לשבוע הזה, שבוע 28. הרי הייתי ילדה טובה, אמרה, הרעלת שלי כמעט ונעלמה. תנו להם קצת לגדול... הרופאים הבהירו למשי שאם נחכה קצת אולי לא יהיה מה להציל. בדיעבד טוב שכך. העובר הגדול נולד עם מים מקוניאלים. הוא היה במצוקה נוראית. ביום חמישי לאחר ראש השנה ה - 20/9 הגיח לעולם העובר הגדול - גיא שלי במשקל 677 גרם. שמעתי אותו בוכה. הכניסו לו ישר טובוס. הוא היה כל כך קטן אבל פתח זוג עיניים מדהימות והסתכל עלי. בכיתי מרוב אושר והתרגשות ופחד.המון פחד. שאלתי - מה עם העובר השני, איפה הקטן. אף אחד לא ענה לי. לא שמעתי לא בכי, לא ציוץ. לאחר כמה זמן הגיע רופא ילדים מהפגיה ואמר לי שהקטן נולד מת. היה בסביבות 200 גם. פרצתי בבכי. לא רציתי להאמין. המיילד אמר שהשילייה היתה מצ´וקמקת לגמרי ולא היה לו סיכוי מלכתחילה. הוציאו אותי להתאוששות. הנרי שלי בא להיות איתי ובכה יחד איתי. לאחר כמה זמן הגיע שוב רופא הילדים מהפגיה ואמר לי שקרה משהו מאוד מוזר. כל הצוות עלה לפגיה עם הקטן בידיעה שהוא מת והוא התחיל לנשום לבד ולבכות. זה חייב אותם לטפל בו. נדב שלי שקל 345 גרם בלידתו. שבוע ראשון היה ירח דבש אך לאחר שבוע הוא הפסיק לעשות פיפי. הכליות הפסיקו לעבוד והוא התנפח כמו בלון. זה היה סהיוט הגדול של חיי לראות את הילד הקטן שלי נגמר לי מול העיניים ואין לי מה לעשות ואין לי איך לעזור לו.והמערכות קרסו. הלב נדם לאחר 15 יום. הצוות בפגיה מודה שלא ראה כזה גיבור אף פעם ששרד כל כך הרבה זמן במשקל כזה קטן (הרי כל ים בשביל פג זה המון זמן). ומשלושה נשאר אחד - גיא הגיבור והחזק שלי שעבר במשך 139 יום את מה שאני לא עברתי בכל שנות חיי... פנינו נשואות אל העתיד משי של גיא
להיכנס להריון במשך שנתיים וחצי כאשר לפני ההפריה הורידה 38 ק"ג כי שיהיה יותר קל בהריון. מסופר על משי שהביציות שלה לא היו משהו והעוברים גם לא כ"כ יפים אבל משי דיברה אליהם והתחננה שיישארו.הם נשארו. היו בהתחלה שלושה. שלושה עוברים מושלמים אבל משי פחדה. אמרו לה שהסיכוי עם שלישייה נמוך מאוד ויש סיכוי גבוה מאוד ללדת פגים. משי לא רצתה פגים. היתה מוכנה להתפשר על שבוע 35, אפילו 33. משי רצתה לתת סיכוי טוב לשניים שיישארו והיתה מוכנה לעבור את הסיוט הנפשי של הדילול, רק כדי שייצאו שניים בריאים. משי לקחה רופא למעקב הריון פרטי, שילמה ממיטב כספה. את כל הבדיקות החדשניות והלא חדשניות עשתה רק כדי לוודא שהכל בסדר עם שני העוברים המקסימים שבפנים. הרי היא כל כך חיכתה להם. סקירה ראשונה מושלמת. משי ובעלה בעננים. בשבוע 18 נזכר הרופא הפרטי של משי למדוד לה לחץ דם. הל"ד התגלה כאסטרונומי. הרופא הורה למשי לנוח הרבה בבית ולמדוד שלוש פעמים ביום. בשבוע 22 לחץ הדם קפץ מאוד. הרופא הורה לעלות לבית החולים. בבית החולים התגלה לחץ דם כרוני שלא היה לפני ההריון אבל אף אחד לא ידע מה היה בתחילת ההריון כי רופא המעקב לא טרח לבדוק. כמו כן התגלו אבנים בכיס המרה שגרמו למשי כאבי תופת. התחילו בטיפול להורדת לחץ הדם. משי שאלה את הרופא הפרטי שלה אם זה לא סימן לרעלת הריון ואם לא תהיה בעיה באספקת הדם לעוברים ואי ספיקת שיליה (ככה משי קראה בתנ"ך של בר...). הופא כעס עליה מאוד ואמר לה בתקיפות שלא תנסה להיות רופאה. (הוא כידוע למד המון שנים ומשי כולה מורה...) בשבוע 23 הלכה משי לבדיקה אצל הרופא שלה. הרופא אמר שהכל בסדר אבל העוברים נראים לו קצת קטנים והיפנה את משי לסקירת מערכות אצל רופא שיוכל למדוד גם את זרימת הדם לרחם. משי ובעלה הלכו שמחים וטובי לב לראות את התאומים שלושה ימים לאחר מכן כדי לעשות סקירה שניה ולראות שהכל בסדר. כשהגיעו הרופא לא עשה סקירה אלא ישר עשה דופלר. מה שהרופא ההוא אמר באותו היום משי לא תשכח לעולם. הרופא טען שיש עובר גדול ועובר קטן. לקטן אין זרימה דיאסטולית (שזה אומר שכשהלב של משי בדיאסטוליס, העובר לא מקבל דם) ויש תנגודת גדולה לזרימת דם. הסיכוי שלו לשרוד קטן מאוד וקרוב לוודאי שימות עוד בבטן. לגבי הגדול (בערך 500 גרם) - גם סיכוייו לא משהו וגם אצלו זרימת הדם לוקה בחסר. אי אפשר לדעת על נזקים שניגרמו להם. לחץ הדם גרם כבר לנזק עצום. שניהם בפיגור גדילה עצום והסיכוי להריון הזה קלוש. מחר עלייך להתייצב בבית החולים לאישפוז עד ללידה. משי הרגישה שהתקרה נופלת לה על הראש. היא לא יכלה להחזיק את עצמה ובעלה ישר הביא לה מים כדי שתתאושש. בדרך חזרה ובערב ובלילה משי לא הפסיקה לבכות. כמה דמעות נשפכו... יום למחרת משי התייצבה בבית החולים. בימים הראשונים הרופא שעשה דופלר (מנהל חדר לידה) ניסה לשכנע את משי להפסיק את ההריון כי אין לדעת מה ייצא ממנו. הוא הפעיל סוללה של רופאים לנסות לשכנע את משי להפסיק את ההריון. נתנו לה אפילו אפשרות בחירה - ניתוח או לידה. תודה רבה אמרה משי. אני ממשיכה להילחם. הרופאים הבינו שמשי לא מוכנה לוותר והירפו. רק המשיכו לעשות מעקבים לראות אם העובר הגדול בסדר ושאין החמרה במצבו. משי בכתה המון בהתחלה והחליטה ביום בהיר אחד שהיא חייבת להתמלא בכוחות כדי לשרוד. משי חשבה כל הזמן חיובי וראו זה פלא-חלבון בשתן ירד פלאים ולחץ הדם התאזן. הרופאים לא הבינו מה קרה. הרי הם בעד לסיים את ההריון. האחיות קיבלו הוראה לא לעשות לעובר הקטן מוניטור אבל משי התחננה שיעשו ומי יכול להישאר אדיש לאמא? ועוד שעה ועוד שעה ועוד יום ועוד יום ועוד שבוע ועוד שבוע... משי הבטיחה לרופא אחד שיצרה איתו יחסיים קרובים שתקנה לו עוגת דבש טובה לראש השנה. הוא רק איחל לה שהיא תהיה בהריון בראש השנה כי אז, אמר, מצבנו יהיה ממש טוב. בערב ראש השנה רופאה במחלקה החליטה לעשות למשי שוב דופלר לראות מה עם העובר הגדול והתמונה היתה שחורה. מצבו החמיר מאוד. הוחלט לנתח ביום שלאחר החג. משי בכתה כל החג למרות שהתפללה רק להגיע לשבוע הזה, שבוע 28. הרי הייתי ילדה טובה, אמרה, הרעלת שלי כמעט ונעלמה. תנו להם קצת לגדול... הרופאים הבהירו למשי שאם נחכה קצת אולי לא יהיה מה להציל. בדיעבד טוב שכך. העובר הגדול נולד עם מים מקוניאלים. הוא היה במצוקה נוראית. ביום חמישי לאחר ראש השנה ה - 20/9 הגיח לעולם העובר הגדול - גיא שלי במשקל 677 גרם. שמעתי אותו בוכה. הכניסו לו ישר טובוס. הוא היה כל כך קטן אבל פתח זוג עיניים מדהימות והסתכל עלי. בכיתי מרוב אושר והתרגשות ופחד.המון פחד. שאלתי - מה עם העובר השני, איפה הקטן. אף אחד לא ענה לי. לא שמעתי לא בכי, לא ציוץ. לאחר כמה זמן הגיע רופא ילדים מהפגיה ואמר לי שהקטן נולד מת. היה בסביבות 200 גם. פרצתי בבכי. לא רציתי להאמין. המיילד אמר שהשילייה היתה מצ´וקמקת לגמרי ולא היה לו סיכוי מלכתחילה. הוציאו אותי להתאוששות. הנרי שלי בא להיות איתי ובכה יחד איתי. לאחר כמה זמן הגיע שוב רופא הילדים מהפגיה ואמר לי שקרה משהו מאוד מוזר. כל הצוות עלה לפגיה עם הקטן בידיעה שהוא מת והוא התחיל לנשום לבד ולבכות. זה חייב אותם לטפל בו. נדב שלי שקל 345 גרם בלידתו. שבוע ראשון היה ירח דבש אך לאחר שבוע הוא הפסיק לעשות פיפי. הכליות הפסיקו לעבוד והוא התנפח כמו בלון. זה היה סהיוט הגדול של חיי לראות את הילד הקטן שלי נגמר לי מול העיניים ואין לי מה לעשות ואין לי איך לעזור לו.והמערכות קרסו. הלב נדם לאחר 15 יום. הצוות בפגיה מודה שלא ראה כזה גיבור אף פעם ששרד כל כך הרבה זמן במשקל כזה קטן (הרי כל ים בשביל פג זה המון זמן). ומשלושה נשאר אחד - גיא הגיבור והחזק שלי שעבר במשך 139 יום את מה שאני לא עברתי בכל שנות חיי... פנינו נשואות אל העתיד משי של גיא
