לדוד משכיל
New member
בסןפ"ש הקרוב אנו נכנסים לחודש ניסן(נס שהקב"ה
חודש ניסן הוא מלשון נס, ובפשטות הוא הנס שהקב"ה עשה עם ישראל שהוציאם משיעבוד מצרים, דאמרו בזוה"ק שעפ"י דרך הטבע לא היו יכולים לצאת ממצרים לעולם, והקב"ה הוציאם ביד רמה. והלימוד מזה בעבודת ה' – שענין ירידת ישראל למצרים באופן כללי הוא כענין שאדם נמצא במצב של חושך ושפלות הנקראת ירידה, וכן יש לו צרוּת, היינו שמרגיש עצמו מיואש ולא רואה איך יתקדם ממצבו, ואז מצוּוה הוא להאמין שכל המצבים הללו ניתנו לו משמים בכדי שיהיו לו כלים [צורך וחיסרון] להמשיך את האורות של התגלות ה' השייכים לנשמתו. וכפי שמפרשים הנאמר [בתפלת ערבית]: "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור", היינו שהקב"ה מעלים את האור מפני שתפקיד האדם הוא בחושך, שעי"כ יבנה לו את ההכנה הראויה להמשיך אור השגחת ה' בעולם להאיר בנשמתו. ואח"כ גולל החושך – כאשר הכל נבנה באופן הרצוי אזי מסלק החושך ומתגלה האור. והוא ענין ירידת ישראל למצרים, אחר שראו שמונחים תחת השליטה של הרצון לקבל הכללי, ולא יכלו להשתחרר מזה עד שלא יכלו להיות בגדר יהודים פשוטים, שמשמעותו להתנהג על פי רצון ה' בלבד ולא עפ"י רצון עצמו כלל, ועל ידי שאסרום המצריים כפי שאמרו חז"ל שעשּׂוּ כישוף שלא יוכל עבד לצאת ממצרים, ופירשנו – עבד הם העובדי ה', ועל ידי כח האהבה העצמית לא יכלו לצאת, וכפי שכתוב (תהלים קמט ח) 'לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל', היינו שאוסר מלכי הקליפות על ידי הזיקים – לשון אורות וניצוצין, דהיינו שנותן אור להרצון לקבל, אזי טוב לו בזה והוא משועבד ואסור שם, וכמו"כ "נכבדיהם בכבלי ברזל" – ברזל היינו הקליפה של מצרים שהוא הרצון לקבל, שעל זה כתוב (מלכים א' ו' ז'): 'והבית בהבנותו לא נשמע בו קול כלי ברזל', [ובמזבח נאמר (דברים כ"ז ה') 'לא תניף עליהם ברזל], כי אותה הבחינה לא שייכת שם, כן היה בשיעבוד מצרים שאסרו את בחינת ישראל על ידי אורות המפרנסים לאהבה עצמית, וכתב באר"י הקדוש שניצוצי האורות מאדם הראשון נפלו לשם, וזה היה כוחם.
ודרך העבודה – שבכל פעם שהאדם מתגבר מקשה הקב"ה את הרצון לקבל שבו ומחזקו. וזהו שנאמר (שמות י' א'): 'ואני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו'. אלא שהכל הוא 'למען שתי אותותי אלה בקרבו' – בכדי שיהיה לאדם אותיות שהם הכלים להמשיך האורות כנ"ל. והכלל הוא שהאורות מתגלים לפי הכלים, ואמרו חז"ל (עי' ירושלמי ברכות ט.) 'כשם שפרצופיהן אינם שוים כך דיעותיהם אינן שוין', שכל תכונות בני האדם שונות זו מזו, ולפי התכונות יהיו הגילוים בהתאם לכלים שמכינים. ולכן בזמן שהאדם נמצא במצב של חשכה ורואה שלא יוכל להמשיך ללא עזרת ה', אזי הוא צועק מעומקא דליבא, ובאמונה הזאת בונה הכלי, וישועת ה' כהרף עין.
נמצא שמהות ירידת ישראל למצרים היתה הכרת הרע, ושליטת מצרים באדם הוא השיעבוד, והקב"ה הקשה והגדיל הרצון לקבל בג' בחינות (מחשבה דיבור מעשה), עד שמרגיש עד כמה חזק הוא, ולא רואה איך אפשר להשתחרר מכל זה, ובא לידי יאוש כי שוכן בטומאה כ"כ גדולה, וכשכּלים כל הקיצין מבין ש'אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו', וזה ענין הנס, שכפי שנס א"א בידי אדם רק ביד הבורא, כן האדם מכיר ומגלה בנפשו שא"א לצאת משליטת הגוף ורק הקב"ה יכול להושיעו. וכפי שאומרים בהגדה של פסח על ענין יציאת מצרים: "אני ה'" – 'אני ולא מלאך', 'אני ולא שרף', 'אני ולא השליח', אני ולא אחר'. ואיתא בזוה"ק [תפלת בריך שמיה להוצאת ס"ת] 'ולא על בר אלהין סמיכנא אלא באלהא דשמיא', בר אלוקים הכוונה לאנשים גדולים וצדיקים, דכשמכיר ההכרה שאין עוד מלבדו לעזרו מן המיצר ששרוי בו, אז אינו סומך אפילו על תפלה של אחרים.
והנה אמרו חז"ל (ראש השנה י"א, והובא בזוהר ב קכ.): 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל'. דהנה הבחינה של החודש היא הכתר, דכתיב (שמות י"ב ב'): "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ולמדנו שהכתר היא הבחינה הראשונה הנקראת ראש, וממנה נמשכים הגאולות, משום שהוא האור הגבוה ביותר שמתגלה ומאיר אפילו להכלים העבים ביותר (ובאור היחידה ג"כ מצאנו שתיקון הכלי הנמוך תלוי באור הגבוה), וידוע שהכתר הוא בסוד אחד יחיד ומיוחד, ויש לפרש זאת בעבודת האדם: אחד הוא הרצון להטיב לנבראיו. וצריך האדם להאמין שהוא הרצון האחד בלבד, והגם שמתגלים בעולם שליטות אחרות שאינן בקדושה, צריך הוא לומר לעצמו: 'ענים להם ולא יראו'. דכאשר מרגיש את שיעבוד קליפת מצרים ורואה שהוא חלש כנגדה, צריך הוא להאמין שהקב"ה הביאו למצב הזה בכדי לגלות את הרע שבו כמו שנתבאר, וזהו יחיד, היינו אפילו שרואה הוא צרות שמכחישות כביכול את רצון ההטבה, אבל מצד האמונה מאמין שכעת הוא 'גולל אור מפני חושך'. ואז יש בחינת מיוחד – כאשר משּׂיג בהשגה גמורה שכל השיעבוד והשיפלות וכל הצרות והיאוש מהמטיב ניתנו, אז זוכה להנס ולעזרת ה', כפי שנאמר (שמות יד ח): 'ו בני ישראל יוצאים ביד רמה', היינו שיציאתם היתה מכח האמונה הזאת, דרמה הוא לשון רוממות המורה על דרך למעלה מהדעת, וזוכה לראות שהכל בפועל מיוחד לבחינה אחת, ואין עוד מלבד הרצון להטיב לנבראיו. וכאמור שצריך האדם לדעת שאפילו הפסק קטן שמפסיק לחשוב על הבורא, גם זה בא מה' יתברך ויתעלה, לצורך הכנת הכלים, כי כל הפסק צריך לעשות חיסרון וגעגועים באדם, אחר החיבור עם השי"ת.
"היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים ל"ג ט"ו). יש לפרש שהשראת היוצר, היינו הקשר עם הבורא זה בזמן שיחד ליבם – שיש התאספות חברים וכל אחד חושב רק טוב על השני, וזורק את כל המחשבות והרהורים הרעים על הזולת, אז יש ענין הדביקות, משא"כ אם ח"ו יש פירוד הלבבות. ומסופר בשם רבי ישראל מרוזי'ן זצ"ל על אדם שמצאוהו אשם בעבירה חמורה נגד המלכות, והביאוהו לכיכר העיר על מנת לתלותו, ורגע לפני שקשרו החבל על צוארו בא חבירו, והחל לצעוק לתליין שהוא האשם בכל העבירות שמיוחסות לחבירו, באמרו בליבו שמוטב שאתלה אני ולא אראה במות חברי. ולא ידעו השופטים איך להכריע בנידון ולשפוט הענין. וכשהביאו שניהם לפני המלך, ראה איך שמתוכחים החברים ביניהם מי הוא האשם, וכל אחד אמר על עצמו שחייב מיתה, אז פסק המלך להוריד את עונש המיתה מעליהם, משום שהוא רוצה להתחבר לחברים שמוכנים למסור נפשם בעבור חברותם. והיה מפרש בזה הפסוק (ויקרא י"ט י"ח) 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה'', שכביכול הקב"ה רוצה בשותפות עמם, בזמן שאוהבים אחד את השני. וכעין מה שפירשנו שהיוצר רוכב כאשר יחד ליבם, וזה בבחינת ליבא. ובבחינת מוחא אמר: 'המבין אל כל מעשיהם', שבחינת המבין שהוא בינה שזה אור דחסדים מאיר היכן שיש מעשים שזה בחינת אמונה. והבן, כי כל ענין אמונה מתאפיין במעשים ללא שיתוף של הרגשה והשּׂכלה (סעודת ר"ח ניסן ה'תשנ"ח).
חודש ניסן הוא מלשון נס, ובפשטות הוא הנס שהקב"ה עשה עם ישראל שהוציאם משיעבוד מצרים, דאמרו בזוה"ק שעפ"י דרך הטבע לא היו יכולים לצאת ממצרים לעולם, והקב"ה הוציאם ביד רמה. והלימוד מזה בעבודת ה' – שענין ירידת ישראל למצרים באופן כללי הוא כענין שאדם נמצא במצב של חושך ושפלות הנקראת ירידה, וכן יש לו צרוּת, היינו שמרגיש עצמו מיואש ולא רואה איך יתקדם ממצבו, ואז מצוּוה הוא להאמין שכל המצבים הללו ניתנו לו משמים בכדי שיהיו לו כלים [צורך וחיסרון] להמשיך את האורות של התגלות ה' השייכים לנשמתו. וכפי שמפרשים הנאמר [בתפלת ערבית]: "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור", היינו שהקב"ה מעלים את האור מפני שתפקיד האדם הוא בחושך, שעי"כ יבנה לו את ההכנה הראויה להמשיך אור השגחת ה' בעולם להאיר בנשמתו. ואח"כ גולל החושך – כאשר הכל נבנה באופן הרצוי אזי מסלק החושך ומתגלה האור. והוא ענין ירידת ישראל למצרים, אחר שראו שמונחים תחת השליטה של הרצון לקבל הכללי, ולא יכלו להשתחרר מזה עד שלא יכלו להיות בגדר יהודים פשוטים, שמשמעותו להתנהג על פי רצון ה' בלבד ולא עפ"י רצון עצמו כלל, ועל ידי שאסרום המצריים כפי שאמרו חז"ל שעשּׂוּ כישוף שלא יוכל עבד לצאת ממצרים, ופירשנו – עבד הם העובדי ה', ועל ידי כח האהבה העצמית לא יכלו לצאת, וכפי שכתוב (תהלים קמט ח) 'לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל', היינו שאוסר מלכי הקליפות על ידי הזיקים – לשון אורות וניצוצין, דהיינו שנותן אור להרצון לקבל, אזי טוב לו בזה והוא משועבד ואסור שם, וכמו"כ "נכבדיהם בכבלי ברזל" – ברזל היינו הקליפה של מצרים שהוא הרצון לקבל, שעל זה כתוב (מלכים א' ו' ז'): 'והבית בהבנותו לא נשמע בו קול כלי ברזל', [ובמזבח נאמר (דברים כ"ז ה') 'לא תניף עליהם ברזל], כי אותה הבחינה לא שייכת שם, כן היה בשיעבוד מצרים שאסרו את בחינת ישראל על ידי אורות המפרנסים לאהבה עצמית, וכתב באר"י הקדוש שניצוצי האורות מאדם הראשון נפלו לשם, וזה היה כוחם.
ודרך העבודה – שבכל פעם שהאדם מתגבר מקשה הקב"ה את הרצון לקבל שבו ומחזקו. וזהו שנאמר (שמות י' א'): 'ואני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו'. אלא שהכל הוא 'למען שתי אותותי אלה בקרבו' – בכדי שיהיה לאדם אותיות שהם הכלים להמשיך האורות כנ"ל. והכלל הוא שהאורות מתגלים לפי הכלים, ואמרו חז"ל (עי' ירושלמי ברכות ט.) 'כשם שפרצופיהן אינם שוים כך דיעותיהם אינן שוין', שכל תכונות בני האדם שונות זו מזו, ולפי התכונות יהיו הגילוים בהתאם לכלים שמכינים. ולכן בזמן שהאדם נמצא במצב של חשכה ורואה שלא יוכל להמשיך ללא עזרת ה', אזי הוא צועק מעומקא דליבא, ובאמונה הזאת בונה הכלי, וישועת ה' כהרף עין.
נמצא שמהות ירידת ישראל למצרים היתה הכרת הרע, ושליטת מצרים באדם הוא השיעבוד, והקב"ה הקשה והגדיל הרצון לקבל בג' בחינות (מחשבה דיבור מעשה), עד שמרגיש עד כמה חזק הוא, ולא רואה איך אפשר להשתחרר מכל זה, ובא לידי יאוש כי שוכן בטומאה כ"כ גדולה, וכשכּלים כל הקיצין מבין ש'אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו', וזה ענין הנס, שכפי שנס א"א בידי אדם רק ביד הבורא, כן האדם מכיר ומגלה בנפשו שא"א לצאת משליטת הגוף ורק הקב"ה יכול להושיעו. וכפי שאומרים בהגדה של פסח על ענין יציאת מצרים: "אני ה'" – 'אני ולא מלאך', 'אני ולא שרף', 'אני ולא השליח', אני ולא אחר'. ואיתא בזוה"ק [תפלת בריך שמיה להוצאת ס"ת] 'ולא על בר אלהין סמיכנא אלא באלהא דשמיא', בר אלוקים הכוונה לאנשים גדולים וצדיקים, דכשמכיר ההכרה שאין עוד מלבדו לעזרו מן המיצר ששרוי בו, אז אינו סומך אפילו על תפלה של אחרים.
והנה אמרו חז"ל (ראש השנה י"א, והובא בזוהר ב קכ.): 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל'. דהנה הבחינה של החודש היא הכתר, דכתיב (שמות י"ב ב'): "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ולמדנו שהכתר היא הבחינה הראשונה הנקראת ראש, וממנה נמשכים הגאולות, משום שהוא האור הגבוה ביותר שמתגלה ומאיר אפילו להכלים העבים ביותר (ובאור היחידה ג"כ מצאנו שתיקון הכלי הנמוך תלוי באור הגבוה), וידוע שהכתר הוא בסוד אחד יחיד ומיוחד, ויש לפרש זאת בעבודת האדם: אחד הוא הרצון להטיב לנבראיו. וצריך האדם להאמין שהוא הרצון האחד בלבד, והגם שמתגלים בעולם שליטות אחרות שאינן בקדושה, צריך הוא לומר לעצמו: 'ענים להם ולא יראו'. דכאשר מרגיש את שיעבוד קליפת מצרים ורואה שהוא חלש כנגדה, צריך הוא להאמין שהקב"ה הביאו למצב הזה בכדי לגלות את הרע שבו כמו שנתבאר, וזהו יחיד, היינו אפילו שרואה הוא צרות שמכחישות כביכול את רצון ההטבה, אבל מצד האמונה מאמין שכעת הוא 'גולל אור מפני חושך'. ואז יש בחינת מיוחד – כאשר משּׂיג בהשגה גמורה שכל השיעבוד והשיפלות וכל הצרות והיאוש מהמטיב ניתנו, אז זוכה להנס ולעזרת ה', כפי שנאמר (שמות יד ח): 'ו בני ישראל יוצאים ביד רמה', היינו שיציאתם היתה מכח האמונה הזאת, דרמה הוא לשון רוממות המורה על דרך למעלה מהדעת, וזוכה לראות שהכל בפועל מיוחד לבחינה אחת, ואין עוד מלבד הרצון להטיב לנבראיו. וכאמור שצריך האדם לדעת שאפילו הפסק קטן שמפסיק לחשוב על הבורא, גם זה בא מה' יתברך ויתעלה, לצורך הכנת הכלים, כי כל הפסק צריך לעשות חיסרון וגעגועים באדם, אחר החיבור עם השי"ת.
"היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים ל"ג ט"ו). יש לפרש שהשראת היוצר, היינו הקשר עם הבורא זה בזמן שיחד ליבם – שיש התאספות חברים וכל אחד חושב רק טוב על השני, וזורק את כל המחשבות והרהורים הרעים על הזולת, אז יש ענין הדביקות, משא"כ אם ח"ו יש פירוד הלבבות. ומסופר בשם רבי ישראל מרוזי'ן זצ"ל על אדם שמצאוהו אשם בעבירה חמורה נגד המלכות, והביאוהו לכיכר העיר על מנת לתלותו, ורגע לפני שקשרו החבל על צוארו בא חבירו, והחל לצעוק לתליין שהוא האשם בכל העבירות שמיוחסות לחבירו, באמרו בליבו שמוטב שאתלה אני ולא אראה במות חברי. ולא ידעו השופטים איך להכריע בנידון ולשפוט הענין. וכשהביאו שניהם לפני המלך, ראה איך שמתוכחים החברים ביניהם מי הוא האשם, וכל אחד אמר על עצמו שחייב מיתה, אז פסק המלך להוריד את עונש המיתה מעליהם, משום שהוא רוצה להתחבר לחברים שמוכנים למסור נפשם בעבור חברותם. והיה מפרש בזה הפסוק (ויקרא י"ט י"ח) 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה'', שכביכול הקב"ה רוצה בשותפות עמם, בזמן שאוהבים אחד את השני. וכעין מה שפירשנו שהיוצר רוכב כאשר יחד ליבם, וזה בבחינת ליבא. ובבחינת מוחא אמר: 'המבין אל כל מעשיהם', שבחינת המבין שהוא בינה שזה אור דחסדים מאיר היכן שיש מעשים שזה בחינת אמונה. והבן, כי כל ענין אמונה מתאפיין במעשים ללא שיתוף של הרגשה והשּׂכלה (סעודת ר"ח ניסן ה'תשנ"ח).