RainStormy
New member
בעדינות כי זה קשה לי.
לא נוח לי בחדר, לא נוח לי כשמבקשים ממני לדבר, לא נוח לי כשאני צריכה לעמוד. אני צירכה לזוז, אני צריכה לרוץ כל-כך מהר שרגלי לא יסחבו אותי יותר, עד שכבר לא יהיה לי כח לזוז. כשאני הולכת ליד אנשים אני מרגישה שאני לא יכולה ללכת יותא, שאני עומדת ליפול. אני מסתכלת על הרגלים שלי וחושבת על כל צעד כדי שלא אפול. זה קשה ללכת ליד אנשים. כל-כך קשה שאני מתחמקת. אני רוצה ללכת לבד מחוץ לתחום הראיה של כולם, בסוד, בסוד כל-כך כמוס שאפילו אני לא יודעת שאני הולכת. שאני לא אחשוב על אף צעד כי אני מרחפת ושום דבר לא יכול להפיל אותי, אני לא נוגעת בריצפה. זה לא קורה הרבה כי יש אנשים בכל מקום, בכל מקום, וההרגשה שאני נופלת היא כמעט תמידית ולא חולפת. לפעמים אני מוותרת ונופלת ואז כל העיניים לותשות, והפיות עם חיוך ולפעמים גם גיחוך על מעשה טיפשותי. כן, אני טפשה, אני טפשה. אני לא מצליחה בכלום, לא בלימודים ולא בללכת. לא שיש לי איזהו שהיא בעיה ללכת אבל אני לא מצליחה. החדר הוא מקום המבטחים, לשכב על המיטה, לבהות בתיקרה ולא לחשוב על כלום. מקום המבטחים שלי ורק שלי. הנקודה על התיקרה, זו שאני תמיד מסתקלת עליה, נעלמה. אבא צבע את התיקרה בלבן בלי שום פגם, לבן מושלם. הלבן גורם לי לבכות אז אני עוצמת את העיניים. כשאני עוצמת את העיניים אני חושבת על כל מה שקרה היום וזה גם גורם לי לבכות. אין לי כבר מקום מבטחים, אני לבד וכל העולם מסתובב סכור, סכור. מסתובב לי הראש... אני לא רוצה להיות בחוץ. אני מפחדת מהחוץ. כשאני רואה אנשים מתייבש לי הפה. אני מאטה את הקצה כדי לתת להם להמשיך הלאה להשאיר אותי מאחור או שאני מאיצה את הקצב, בורחת, נעלמת משדה הראיה שלהם. להיות לבד זה מה שאני רוצה. בלי שום דבר שיפחיד אותי, בלי שום דבר שיקפיא אותי במקום או שיבללבל לי את המילים,שיגרום לי ליפול, שיפיל אותי. לבד. לבד העולם הוא שלי. הם שלי, רק שלי. הם לא מפחידים אותי כשהם שלי וסוף סוף אני יכולה לעשות את מה שאני רוצה. יש לי אומץ, יש לי כח, אני באמת מסוגלת לעמוד בפניהם, לדבר איתם אפילו ללכת איתם, זה לא באמת. אני מוכרחה לחיות בלי פחד. זה קשה ואני חייה בלי פחד, אבל זה לא באמיתי, זה לא באמת. זה אוכל אותי מביפנים, זה שובר אותי לאלפי רסיסים קטנים בלי שום כח או יכולת לזוז, להתנגד. אני כל-כך רוצה. אני כל-כך רוצה להתנגד ולזוז. אני לא יכולה . לא יכולה. אני יכולה, אני יכולה. רק בדימיון... למה, למה בכלל לנסות? לפעמים בא לי לוותר. לוותר על הכל. נמעס לי, נמעס לי מהחיים. לא שווה לחיות בעולם כזה. אני לא חייה, לא בעולם הזה בכל מקרה. אני לא יכולה למות, זה כמו לוותר. לוותר בלי להעבק. אני רוצה להילחם, אני רוצה לנסות. אני רוצה לחוית, אני לא רוצה לפחד מכל דבר.אני רוצה לחיות בעולם האמיתי. לחיות באמת. לא שהלב סתם יפעם, לא סתם לנשום, אני רוצה לחיות עם עוד רגשות חוץ מפחד. פחד זה לא חיים!!לא נראה לי שזה הולך להישתנות. אולי למות זה לא לוותר כי הקרב מכור וגם המלחמה. אני אפסיד. אני אפסיד, בכל מקרה, אני אפסיד! אנשים אומרים לי לא לוותר, מה הם יודעים? מה הם יודעים? הם לא מרגישים כמוני, הם לא יודעים מה זה פחד אמיתי, פחד מכל דבר. אני לא פרנואידית, אני לא, אבל כשפוגעים בך כל-כך עמוק זה קשה לחזור לחיים רגילים. חיים עם אנשים אמיתיים, עם רגשות. החיים האמיתיים הם כמעט בלי דמיון, וזה טוב אפילו מאוד. אני רוצה אנשים אמיתיים בחיים שלי שבאמת יחבקו אותי. נכון יש אנשים שבאמת מחבקים אותי, אבל... אבל, אני מסתגרת מפניהם, מתעלמת מהם כי אני בעולם שלי והם לא שם. הם נמצאים רחוק בעולם האמיתי. לא שלי. הם חושבים שאני איתם, אני לא, אני איתי. אני יודעת שהם בחדר אני מרגישה אותם, שומעת אותם ורואה אותם איתי בחדר, אבל הם לא איתי ואני לא איתם. אני רוצה, אני כל-כך רוצה להיות איתם. לא. לא איתם, עם משהו שלא מכיר אותי, לא שמע עלי. רק ככה מתחילים מחדש. לא אחרת, אי אפשר אחרת. אני יודעת נסיתי. נסיתי גם ללכת, הם לא נותנים לי, הם חושבים שהם מבינים. הם לא! תנו לי ללכת! אני רוצה ללכת! אני לא רוצה להישאר פה! להתאבד? הם יתנו לי ללכת אם אתאבד? לא, גם אז הם לא יתנו לי ללכת. גם אז אני אשאר תקועה פה. צריך פיתרון והמוח שלי לא עובדץ אני לא אמצא פתרונות כך. התחלתי ללכת לכל מני מקומות בתקווה שזה מה שיוציא אותי. זה לא עובד. אולי הלכתי למקומות הלא נכונים. הלכתי לאיזשהו... "פאב"? , ישבתי ליד שולחן עגול קטן. ניגנו שם מוזיקה שאף פעם לא שמעתי. המוזיקה הזאת נתנה לי הרגשה מוזרה. המוזיקה הזאת היתה מאוד רועשת כזאת שהמבוגרים לא אוהבים. התחלתי ללכת כמעט כל ערב, בשביל ההרגשה הזאת. לאט, לאט החלטתי שאני אפתח את הטלוויזיה. ראיתי תמונות זזות והיו שם קולות של אנשים מדברים. זה כאילו נחנסתי לעולם של מישהו אחר, וההרגשה בזאת... שמעתי שהם לא אמיתיים אבל בכל זאת המשכתי להיסתכל, בשביל ההרגשה הזאת. ראיתי פרסומות לדברים שלא ידעתי שקיימים. ראיתי גם פרסומת לסרט קולנוע. החלתתי ללכת. המסך היה ענק והאנשים היו גדולים פי שניים או פי שלוש מהרגיל, הקולות שלהם היו חזקים והיתה גם מוזיקה. זה היה קצת ארוך אבל ההרגשה הזאת, ההרגשה הזאת... זה כל מה שעשיתי במשך חודשיים אבל זה לא מה שיוציא אותי מפה. אולי זה לא הזמן. עכשיו הם בטח לא יתנו לי ללכת. אז אני אמשיך לעשות את מה שעשיתי. זה מה שאעשה. כן, זה מה שאני אעשה. לפחות עד שאברח.
לא נוח לי בחדר, לא נוח לי כשמבקשים ממני לדבר, לא נוח לי כשאני צריכה לעמוד. אני צירכה לזוז, אני צריכה לרוץ כל-כך מהר שרגלי לא יסחבו אותי יותר, עד שכבר לא יהיה לי כח לזוז. כשאני הולכת ליד אנשים אני מרגישה שאני לא יכולה ללכת יותא, שאני עומדת ליפול. אני מסתכלת על הרגלים שלי וחושבת על כל צעד כדי שלא אפול. זה קשה ללכת ליד אנשים. כל-כך קשה שאני מתחמקת. אני רוצה ללכת לבד מחוץ לתחום הראיה של כולם, בסוד, בסוד כל-כך כמוס שאפילו אני לא יודעת שאני הולכת. שאני לא אחשוב על אף צעד כי אני מרחפת ושום דבר לא יכול להפיל אותי, אני לא נוגעת בריצפה. זה לא קורה הרבה כי יש אנשים בכל מקום, בכל מקום, וההרגשה שאני נופלת היא כמעט תמידית ולא חולפת. לפעמים אני מוותרת ונופלת ואז כל העיניים לותשות, והפיות עם חיוך ולפעמים גם גיחוך על מעשה טיפשותי. כן, אני טפשה, אני טפשה. אני לא מצליחה בכלום, לא בלימודים ולא בללכת. לא שיש לי איזהו שהיא בעיה ללכת אבל אני לא מצליחה. החדר הוא מקום המבטחים, לשכב על המיטה, לבהות בתיקרה ולא לחשוב על כלום. מקום המבטחים שלי ורק שלי. הנקודה על התיקרה, זו שאני תמיד מסתקלת עליה, נעלמה. אבא צבע את התיקרה בלבן בלי שום פגם, לבן מושלם. הלבן גורם לי לבכות אז אני עוצמת את העיניים. כשאני עוצמת את העיניים אני חושבת על כל מה שקרה היום וזה גם גורם לי לבכות. אין לי כבר מקום מבטחים, אני לבד וכל העולם מסתובב סכור, סכור. מסתובב לי הראש... אני לא רוצה להיות בחוץ. אני מפחדת מהחוץ. כשאני רואה אנשים מתייבש לי הפה. אני מאטה את הקצה כדי לתת להם להמשיך הלאה להשאיר אותי מאחור או שאני מאיצה את הקצב, בורחת, נעלמת משדה הראיה שלהם. להיות לבד זה מה שאני רוצה. בלי שום דבר שיפחיד אותי, בלי שום דבר שיקפיא אותי במקום או שיבללבל לי את המילים,שיגרום לי ליפול, שיפיל אותי. לבד. לבד העולם הוא שלי. הם שלי, רק שלי. הם לא מפחידים אותי כשהם שלי וסוף סוף אני יכולה לעשות את מה שאני רוצה. יש לי אומץ, יש לי כח, אני באמת מסוגלת לעמוד בפניהם, לדבר איתם אפילו ללכת איתם, זה לא באמת. אני מוכרחה לחיות בלי פחד. זה קשה ואני חייה בלי פחד, אבל זה לא באמיתי, זה לא באמת. זה אוכל אותי מביפנים, זה שובר אותי לאלפי רסיסים קטנים בלי שום כח או יכולת לזוז, להתנגד. אני כל-כך רוצה. אני כל-כך רוצה להתנגד ולזוז. אני לא יכולה . לא יכולה. אני יכולה, אני יכולה. רק בדימיון... למה, למה בכלל לנסות? לפעמים בא לי לוותר. לוותר על הכל. נמעס לי, נמעס לי מהחיים. לא שווה לחיות בעולם כזה. אני לא חייה, לא בעולם הזה בכל מקרה. אני לא יכולה למות, זה כמו לוותר. לוותר בלי להעבק. אני רוצה להילחם, אני רוצה לנסות. אני רוצה לחוית, אני לא רוצה לפחד מכל דבר.אני רוצה לחיות בעולם האמיתי. לחיות באמת. לא שהלב סתם יפעם, לא סתם לנשום, אני רוצה לחיות עם עוד רגשות חוץ מפחד. פחד זה לא חיים!!לא נראה לי שזה הולך להישתנות. אולי למות זה לא לוותר כי הקרב מכור וגם המלחמה. אני אפסיד. אני אפסיד, בכל מקרה, אני אפסיד! אנשים אומרים לי לא לוותר, מה הם יודעים? מה הם יודעים? הם לא מרגישים כמוני, הם לא יודעים מה זה פחד אמיתי, פחד מכל דבר. אני לא פרנואידית, אני לא, אבל כשפוגעים בך כל-כך עמוק זה קשה לחזור לחיים רגילים. חיים עם אנשים אמיתיים, עם רגשות. החיים האמיתיים הם כמעט בלי דמיון, וזה טוב אפילו מאוד. אני רוצה אנשים אמיתיים בחיים שלי שבאמת יחבקו אותי. נכון יש אנשים שבאמת מחבקים אותי, אבל... אבל, אני מסתגרת מפניהם, מתעלמת מהם כי אני בעולם שלי והם לא שם. הם נמצאים רחוק בעולם האמיתי. לא שלי. הם חושבים שאני איתם, אני לא, אני איתי. אני יודעת שהם בחדר אני מרגישה אותם, שומעת אותם ורואה אותם איתי בחדר, אבל הם לא איתי ואני לא איתם. אני רוצה, אני כל-כך רוצה להיות איתם. לא. לא איתם, עם משהו שלא מכיר אותי, לא שמע עלי. רק ככה מתחילים מחדש. לא אחרת, אי אפשר אחרת. אני יודעת נסיתי. נסיתי גם ללכת, הם לא נותנים לי, הם חושבים שהם מבינים. הם לא! תנו לי ללכת! אני רוצה ללכת! אני לא רוצה להישאר פה! להתאבד? הם יתנו לי ללכת אם אתאבד? לא, גם אז הם לא יתנו לי ללכת. גם אז אני אשאר תקועה פה. צריך פיתרון והמוח שלי לא עובדץ אני לא אמצא פתרונות כך. התחלתי ללכת לכל מני מקומות בתקווה שזה מה שיוציא אותי. זה לא עובד. אולי הלכתי למקומות הלא נכונים. הלכתי לאיזשהו... "פאב"? , ישבתי ליד שולחן עגול קטן. ניגנו שם מוזיקה שאף פעם לא שמעתי. המוזיקה הזאת נתנה לי הרגשה מוזרה. המוזיקה הזאת היתה מאוד רועשת כזאת שהמבוגרים לא אוהבים. התחלתי ללכת כמעט כל ערב, בשביל ההרגשה הזאת. לאט, לאט החלטתי שאני אפתח את הטלוויזיה. ראיתי תמונות זזות והיו שם קולות של אנשים מדברים. זה כאילו נחנסתי לעולם של מישהו אחר, וההרגשה בזאת... שמעתי שהם לא אמיתיים אבל בכל זאת המשכתי להיסתכל, בשביל ההרגשה הזאת. ראיתי פרסומות לדברים שלא ידעתי שקיימים. ראיתי גם פרסומת לסרט קולנוע. החלתתי ללכת. המסך היה ענק והאנשים היו גדולים פי שניים או פי שלוש מהרגיל, הקולות שלהם היו חזקים והיתה גם מוזיקה. זה היה קצת ארוך אבל ההרגשה הזאת, ההרגשה הזאת... זה כל מה שעשיתי במשך חודשיים אבל זה לא מה שיוציא אותי מפה. אולי זה לא הזמן. עכשיו הם בטח לא יתנו לי ללכת. אז אני אמשיך לעשות את מה שעשיתי. זה מה שאעשה. כן, זה מה שאני אעשה. לפחות עד שאברח.
טוב לדעת שיש שם משהוא לדבר איתו... 