בעיה עם מילואים
שלום לכולם,
אני כבר שלוש וחצי שנים משוחרר, ועושה מילואים ביחידה קרבית של חי"ר.
הייתי בשירות בהנדסה קרבית, ולאחר שנה וחצי כמעט העבירו אותי למפקדה למודיעין, אחרי באמת הרבה זמן שסבלתי נפשית מהשירות שלי, והסיבה לכך היא שמההתחלה, עוד מהצו ראשון אפילו, ידעתי שאני פשוט לא מהאנשים שצריכים להיות בקרבי, אני פשוט לא מתאים לזה נפשית. אני אסביר קצת בהרחבה, ואני מתחנן שתקראו את זה אפילו שזה קצת ארוך-
אני לא יודע מאיפה זה הגיע לי, אולי טראומה ממשהו שהייתי קטן (אני יליד 89 דרך אגב), אבל הצבא תמיד עורר בי פחד נוראי. בצו ראשון פשוט לא הייתי מסוגל להגיד שאני לא רוצה קרבי, לא בגלל לחץ מהמשפחה או משהו, להיפך, לא היה לחץ בכלל, פשוט בגלל שזה לא מקובל שמישהו שיכול ללכת לקרבי ולא הולך יכול להחשב פחדן או משהו. אני יודע שזה נשמע דבילי אבל פשוט לא הייתי מסוגל להגיד את זה. וככה התגייסתי לשירות קרבי בהנדסה קרבית, והעברתי את כל המסלול, ולא היה נורא כל כך, והייתי חייל טוב מאוד, אבל ידעתי שהכל פה הצגה, כי בתכלס באימונים אין לי בעיה, כל עוד אין סכנת חיים. זאת בדיוק הבעיה שפריעה לי, כי ידעתי שאם חס וחלילה יקפיצו אותנו אני פשוט אכנס להלם נוראי. אחרי המסלול שלחו אותי לקורס מכים ויצאתי ממנו אחרי חודש בידיעה שאין לי באמת מה לעשות שם, כי אם בקרבי יש לי בעיה אז להיות מפקד בקרבי זה עוד יותר בעיה, הסברתי למגד שלי שקשה לי ושאני רוצה לעבור למפקדה והוא אמר לי שהוא שולח אותי לפלוגה הלוחמת. שם התחילה לי התקופה הכי קשה בשירות. הייתי שם במשך חודש בערך, מתוסכל ומרגיש אבוד, שאני פשוט לא מהאנשים שעושים בעיות או שמסוגלים פשוט להגיד אני לא יכול להיות בקרבי, גם בגלל שפשוט לא נעים לי מהאנשים והחברים שאיתי שם. ואז התחילה עופרת יצוקה, והודיעו לנו שאנחנו מוקפצים מגזרת הצפון לעזה. באמת שחשבתי שזה סוף העולם מבחינתי, ובמשך מספר הימים שהתכוננו לזה פשוט הייתי במצב נפשי נורא, והאנשים בפלוגה ראו אותי ככה ושאלו אותי אם הכל בסדר ואמרו לי "אם אתה לא בסדר לך תגיד למפקדים שלא יכניסו אותך", והם באמת אמרו את זה בכנות ובהבנה, אבל שוב, לא הייתי מסוגל. ההורים שלי הבינו כל הזמן את המצב, הם היו היחידים שדיברתי איתם על הכל, ואחרי שהם הבינו שהמצב חמור, ושאפילו זרקתי מילה על למות (ממש לא הייתי רציני בזה, לא הייתה לי כוונה להתאבד), אבא שלי הרים טלפון למ"פ ודיבר איתו ונשארתי בבסיס ששם הכנו את הציוד עם עוד כמה חיילים שלא נכנסו.
אחרי המבצע, המגד דיבר איתי וסיפרתי לו את הסיפור, שאפילו חיילים שאיתי בפלוגה אמרו לי ללכת לדבר ולא הייתי מסוגל, פשוט היה לי מחסום. והוא העביר אותי למפקדה למחלקת מודיעין. היה לי שבוע, אולי קצת יותר עם הפלוגה הקודמת שלי עד שהעבירו אותי למפקדה, ושם אחד החיילים, עוד מהרגע שרק יצאו מעזה, אמר שאני נוטש את החברים שלי, ובמסדר בוקר מתישהו אמר "אני יורק עליך, נוטש את החברים שלו". אני לא צריך להסביר לכם איך זה מרגיש, ואיך זה מממש את הסיבה שפחדתי לדבר בהתחלה.
כשהשתחררתי, בגלל שהייתה לי הכשרת מודיעין וכביכול נפסל לי מקצוע הלוחם של ההנדסה, הוצבתי בגדוד חי"ר במטרה להיות שם במחלקת מודיעין, וביום הצבה שהיה לנו המגד ראה שיש לי הכשרה של פלס (הכשרת חבלה), ואמרתי לו שהייתי במודיעין אבל ואני לא לוחם, אבל הוא בכל זאת אמר שהוא צריך חיילים עם הכשרה של חבלה למחלקת חבלה בפלחוד, והוא גם אמר שבתכלס לא כדאי לי להיות במודיעין כי במילואים זה חייל אחד בערך עם קצין, וזה באמת לא שירות מילואים טוב. לא היה אכפת לי אם זה שירות מילואים לא טוב, לא רציתי לחזור להיות לוחם, וגם שם, לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה ולספר לו מה קרה בשירות, כי זה באמת מרגיש לי כאילו אני בוגד או משהו. כשהגעתי לאימון הראשון שלי גיליתי שבכלל אני במחלקה אחרת ולא במחלקת חבלה, אבל בתכלס זה יותר טוב כי האנשים שם באמת אנשים טובים. ושוב חזרתי למצב שאני מרגיש שכל הזמן יש לי אבן בלב, שאמנם יש אימונים פעם בהרבה זמן, ואין לי ממש בעיה עם האימון עצמו, אבל האימון זה רק אימון למצב אמת. הגדוד שלנו הועבר לאוגדה שכנראה תוקפץ בכל אירוע, ואני מרגיש שאני פשוט לא מסוגל יותר, כל ידיעה קטנה על משהו שקורה, או המחשבה על הקפצה פשוט גורמת לי שוב להיכנס להלם הזה ולמשבר הזה. אני יודע שזאת לא תגובה רגילה לבן-אדם, בגלל שאני רואה איך אנשים אחרים מגיבים, וכשזה קורה לי אני רק רואה מוות, אני מאבד את התאבון וזה ממש מרגיש לי כאילו טרגדיה. ואני לא רוצה שוב מצב כזה כמו שקרה לי בעופרת יצוקה ואחריה בעתיד.
באמת שאני מצטער, מה לעשות, אני פשוט ככה, לא שולט בזה, לא רוצה להמשיך לחיות ככה ואני חייב לעשות משהו. אני מרגיש שאני לא מסוגל ללכת ולדבר עם המ"מ או המ"פ שלי על זה, כדי לא לצאת פחדן, וגם אחרי שני אימונים שלא אמרתי כלום על זה. אני פשוט מרגיש אבוד ואני לא יודע מה לעשות כבר. ובגלל זה אני פונה אליכם, כי אני לא יודע מה לעשות עם זה כבר. יש דרך לדבר עם קב"ן, או עם מישהו לא מהגדוד שלי? שיהיה לי בנוח לפתוח איתו את הכל? (אני יודע שאם זה מישהו שלא קשור אליי אני אוכל להיות איתו כנה לגמרי ולספר לו הכל).
אני מודה לכם על ההקשבה ועל העזרה, זה באמת מצב שאני חייב עזרה כי אני לא יודע לאן אני יכול לפנות, ואני פעם ראשונה מדבר על זה.
תודה רבה!
שלום לכולם,
אני כבר שלוש וחצי שנים משוחרר, ועושה מילואים ביחידה קרבית של חי"ר.
הייתי בשירות בהנדסה קרבית, ולאחר שנה וחצי כמעט העבירו אותי למפקדה למודיעין, אחרי באמת הרבה זמן שסבלתי נפשית מהשירות שלי, והסיבה לכך היא שמההתחלה, עוד מהצו ראשון אפילו, ידעתי שאני פשוט לא מהאנשים שצריכים להיות בקרבי, אני פשוט לא מתאים לזה נפשית. אני אסביר קצת בהרחבה, ואני מתחנן שתקראו את זה אפילו שזה קצת ארוך-
אני לא יודע מאיפה זה הגיע לי, אולי טראומה ממשהו שהייתי קטן (אני יליד 89 דרך אגב), אבל הצבא תמיד עורר בי פחד נוראי. בצו ראשון פשוט לא הייתי מסוגל להגיד שאני לא רוצה קרבי, לא בגלל לחץ מהמשפחה או משהו, להיפך, לא היה לחץ בכלל, פשוט בגלל שזה לא מקובל שמישהו שיכול ללכת לקרבי ולא הולך יכול להחשב פחדן או משהו. אני יודע שזה נשמע דבילי אבל פשוט לא הייתי מסוגל להגיד את זה. וככה התגייסתי לשירות קרבי בהנדסה קרבית, והעברתי את כל המסלול, ולא היה נורא כל כך, והייתי חייל טוב מאוד, אבל ידעתי שהכל פה הצגה, כי בתכלס באימונים אין לי בעיה, כל עוד אין סכנת חיים. זאת בדיוק הבעיה שפריעה לי, כי ידעתי שאם חס וחלילה יקפיצו אותנו אני פשוט אכנס להלם נוראי. אחרי המסלול שלחו אותי לקורס מכים ויצאתי ממנו אחרי חודש בידיעה שאין לי באמת מה לעשות שם, כי אם בקרבי יש לי בעיה אז להיות מפקד בקרבי זה עוד יותר בעיה, הסברתי למגד שלי שקשה לי ושאני רוצה לעבור למפקדה והוא אמר לי שהוא שולח אותי לפלוגה הלוחמת. שם התחילה לי התקופה הכי קשה בשירות. הייתי שם במשך חודש בערך, מתוסכל ומרגיש אבוד, שאני פשוט לא מהאנשים שעושים בעיות או שמסוגלים פשוט להגיד אני לא יכול להיות בקרבי, גם בגלל שפשוט לא נעים לי מהאנשים והחברים שאיתי שם. ואז התחילה עופרת יצוקה, והודיעו לנו שאנחנו מוקפצים מגזרת הצפון לעזה. באמת שחשבתי שזה סוף העולם מבחינתי, ובמשך מספר הימים שהתכוננו לזה פשוט הייתי במצב נפשי נורא, והאנשים בפלוגה ראו אותי ככה ושאלו אותי אם הכל בסדר ואמרו לי "אם אתה לא בסדר לך תגיד למפקדים שלא יכניסו אותך", והם באמת אמרו את זה בכנות ובהבנה, אבל שוב, לא הייתי מסוגל. ההורים שלי הבינו כל הזמן את המצב, הם היו היחידים שדיברתי איתם על הכל, ואחרי שהם הבינו שהמצב חמור, ושאפילו זרקתי מילה על למות (ממש לא הייתי רציני בזה, לא הייתה לי כוונה להתאבד), אבא שלי הרים טלפון למ"פ ודיבר איתו ונשארתי בבסיס ששם הכנו את הציוד עם עוד כמה חיילים שלא נכנסו.
אחרי המבצע, המגד דיבר איתי וסיפרתי לו את הסיפור, שאפילו חיילים שאיתי בפלוגה אמרו לי ללכת לדבר ולא הייתי מסוגל, פשוט היה לי מחסום. והוא העביר אותי למפקדה למחלקת מודיעין. היה לי שבוע, אולי קצת יותר עם הפלוגה הקודמת שלי עד שהעבירו אותי למפקדה, ושם אחד החיילים, עוד מהרגע שרק יצאו מעזה, אמר שאני נוטש את החברים שלי, ובמסדר בוקר מתישהו אמר "אני יורק עליך, נוטש את החברים שלו". אני לא צריך להסביר לכם איך זה מרגיש, ואיך זה מממש את הסיבה שפחדתי לדבר בהתחלה.
כשהשתחררתי, בגלל שהייתה לי הכשרת מודיעין וכביכול נפסל לי מקצוע הלוחם של ההנדסה, הוצבתי בגדוד חי"ר במטרה להיות שם במחלקת מודיעין, וביום הצבה שהיה לנו המגד ראה שיש לי הכשרה של פלס (הכשרת חבלה), ואמרתי לו שהייתי במודיעין אבל ואני לא לוחם, אבל הוא בכל זאת אמר שהוא צריך חיילים עם הכשרה של חבלה למחלקת חבלה בפלחוד, והוא גם אמר שבתכלס לא כדאי לי להיות במודיעין כי במילואים זה חייל אחד בערך עם קצין, וזה באמת לא שירות מילואים טוב. לא היה אכפת לי אם זה שירות מילואים לא טוב, לא רציתי לחזור להיות לוחם, וגם שם, לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה ולספר לו מה קרה בשירות, כי זה באמת מרגיש לי כאילו אני בוגד או משהו. כשהגעתי לאימון הראשון שלי גיליתי שבכלל אני במחלקה אחרת ולא במחלקת חבלה, אבל בתכלס זה יותר טוב כי האנשים שם באמת אנשים טובים. ושוב חזרתי למצב שאני מרגיש שכל הזמן יש לי אבן בלב, שאמנם יש אימונים פעם בהרבה זמן, ואין לי ממש בעיה עם האימון עצמו, אבל האימון זה רק אימון למצב אמת. הגדוד שלנו הועבר לאוגדה שכנראה תוקפץ בכל אירוע, ואני מרגיש שאני פשוט לא מסוגל יותר, כל ידיעה קטנה על משהו שקורה, או המחשבה על הקפצה פשוט גורמת לי שוב להיכנס להלם הזה ולמשבר הזה. אני יודע שזאת לא תגובה רגילה לבן-אדם, בגלל שאני רואה איך אנשים אחרים מגיבים, וכשזה קורה לי אני רק רואה מוות, אני מאבד את התאבון וזה ממש מרגיש לי כאילו טרגדיה. ואני לא רוצה שוב מצב כזה כמו שקרה לי בעופרת יצוקה ואחריה בעתיד.
באמת שאני מצטער, מה לעשות, אני פשוט ככה, לא שולט בזה, לא רוצה להמשיך לחיות ככה ואני חייב לעשות משהו. אני מרגיש שאני לא מסוגל ללכת ולדבר עם המ"מ או המ"פ שלי על זה, כדי לא לצאת פחדן, וגם אחרי שני אימונים שלא אמרתי כלום על זה. אני פשוט מרגיש אבוד ואני לא יודע מה לעשות כבר. ובגלל זה אני פונה אליכם, כי אני לא יודע מה לעשות עם זה כבר. יש דרך לדבר עם קב"ן, או עם מישהו לא מהגדוד שלי? שיהיה לי בנוח לפתוח איתו את הכל? (אני יודע שאם זה מישהו שלא קשור אליי אני אוכל להיות איתו כנה לגמרי ולספר לו הכל).
אני מודה לכם על ההקשבה ועל העזרה, זה באמת מצב שאני חייב עזרה כי אני לא יודע לאן אני יכול לפנות, ואני פעם ראשונה מדבר על זה.
תודה רבה!
