בעיה רצינית

[I בתולת ים I]

בעיה רצינית

שלום לכולם,
אני קוראת סמויה בפורום הזה מידי פעם
היום נשברתי

אמא שלי היא אישה חולת דיכאון
מאניה דיפרסיה ליותר דיוק,
כשעכשיו היא בתקופה יותר של דיפרסיה

הבעיה שלי שאני רוצה לחיות לשם שינוי!!!!!!!!!!!!!!
כל החיים חייתי איתה
ואני עדיין גרה איתה
תמיד הייתי לא רק בת, אלא גם מטפלת שלה, גם חברה שלה

אין לה שום חברות
כשהיא רוצה לצאת לטייל היא תמיד מבקשת ממני לצאת איתה {וזה בקטנה}

ועכשיו אני רוצה לעזוב את הבית ולחיות את החיים שלי
אני רוצה לעבור לגור רחוק מאוד מהבית ולגור במעונות של אוניברסיטה

הבעיה היא
שיש לי הרגשה כזאתי...
וחשש...
שאם אני יעשה זאת היא תתאבד לי כשתגור לבדה.

כל החיים שלי היא אמרה לי שהיא חייה למעני
היא רואה בבישולים שהיא מבשלת לי כמטרת החיים שלה
ואם אני לא אהיה והיא ''תטפל'' ''בילדה'' שלה, אז לדעתי לא תהיה לה מטרה בחיים.

קצת רקע:
אישה שלא עובדת שנים
שונאת אנשים באופן כללי
יש לה חבר אבל זה תקופות כי היא תמיד רבה איתו ולא מרוצה ממנו.
אין לה שום חברות!
היא חסרת חיים בקטע שאין לה תחביבים,
אין לה שאיפות או מטרות בחיים בכלל

כשאני הייתי כמה ימים רחוק מהבית כדי לממש את החיים שלי ועשיתי השתלמות מקצועית
היא לא יצאה מהבית כדי לעשות קניות של אוכל
מיותר להגיד שאני עושה את רוב הקניות בבית?
רק כשהיא בתקופה של מאניה היא יוצאת לעשות קניות-שזה לא קורה הרבה.

אני מרגישה שאני חייה עם אדם עם פיצול אישיות:

כשהיא במאניה-אני חוזרת הביתה היא אמא רגילה רוקדת עם מוזיקה ומרקידה אותי עם מוזיקה הקיצבית שלה

כשהיא בדיפרסיה-היא שונאת את כולם ואני מרגישה שגם אותי,
צועקת מקללת, ולפעמים גם מרביצה... וגם מסתובבת עם פרצוף חמוץ בבית
וכשאני במצב רוח טוב ואני מחייכת לעצמי בבית,
היא נוהגת להרוס לי אותו, כי אסור שאני אהיה שמחה כשעצוב לה!!!

אני עוד לא דיברתי על זה עם אף אחד
ועכשיו מרגישה שבא לי לבכות

דיברתי בקטנה על זה עם ידידה טובה שלי,
והיא אמרה :''שאני לא יכולה להיות כל החיים מטפלת של אמא שלי, ושאני צריכה לבנות את החיים שלי''


הבעיה היא,
מה אם היא תתאבד?! בגללי!!!
בגלל שאני לא הייתי שם לצידה

בגלל שעזבתי את הבית

כל שנה ושנה
אני חולמת...
שהיא תחלים מזה,
שהיא תמצא לה חלום או מטרה לשאוף עליה...
אבל כלום לא קורה..

 

[I בתולת ים I]

עוד 2 הבהרות חשובות

א. היא כבר ניסתה להתאבד בעבר לפני שנים רבות
והיתה בקומה {תרדמת} במשך 3 ימים
עד שבנס חזרה לעולמנו {היא כמובן תמיד מצטערת שהיא חזרה לפה}

ב.היא מסרבת לקחת כדורים פסיכיאטרים
ואין לי שום השפעה על האישה הזאתי
היא הדומיננטית בבית

 

[אלומת האור]

נשמע ממש לא פשוט

בלשון המעטה.

יקירה, את חייבת לעשות הפרדה בין החיים שלך לבין החיים של אמך. את לא יכולה לשאת אותה על כתפייך, נקודה. זה לא בריא לך, ובטווח הרחוק גם לא לה. את חייבת לערב גורם מבחוץ - בין אם מהמשפחה (יש לך אבא? דודים? סבים?) ובין אם מחלקת הרווחה בעיר שלך או פסיכיאטר מחוזי. יש פסיכיאטרים שבאים לביקורי בית.

בשלב השני תצטרכי להתרחק פיזית. אולי לא הכי רחוק שיש, אבל לצאת מהבית הזה. הוא מרעיל אותך, והיא מנצלת אותך (לא מתוך רוע, כמובן, אבל עדיין ההשפעה הרסנית) שלא לטובתה ולא לטובתך.

תעדכני בבקשה

 

[I בתולת ים I]

אמא היא זאב בודד

היא ניתקה קשר עם כל קרובי המשפחה שלי
ובעקבותיה אני הפסדתי המון קרובים
כי אם באתי אליהם היא קראה לי ''בוגדת''

אז מבלי רצוני לא ממש מכירה קרובים שלנו בצורה טובה כך, שאפשר לדבר איתם.

לערב גורם מבחוץ
היא תהרוג אותי אם יום אחד
תבוא עובדת סוציאלית כדי לדבר איתה

כבר מכירה את אמא שלי היא טיפוס כזה...

 

[I בתולת ים I]

עוד שאלה

מה פסיכיאטר מחוזי יוכל לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו?
כאילו אישפוז בכפייה? חלילה

היא לא מסוכנת לציבור... רק לעצמה..

וגם היא לעולם לא תסלח לי על זה
ולי אין לב לזה !!!

 

[אלומת האור]

נדמה לי שגם אם בן אדם מסוכן לעצמו אפשר

לאשפז בכפייה, אבל אני לא בטוחה איך זה עובד. ואת יכולה ללכת בעצמך להתייעץ עם גורמי רווחה גם בלי שיבואו הביתה, פשוט להתייעץ איתם מה לעשות. אסור לך להיות במקום שגדול כל כך ומזיק כל כך (למרות הכוונות הטובות), זה פשוט לא פייר בשבילך

.

 

[KFIRB]

מסוכן לעצמו מיידית או לא

בשנמי המקרים במידה והאישה לא מוכרת למערכת ואין סכנה גרפית מיידית, או לא מיידית, הפסיכיאטר המחוזי לכל הפחות יכול להמליץ על בדיקה כפוייה וגם זה בתנאים מאוד מאוד מסויימים תחת מצב פסיכוטי ופגיעה בשיפוט

 

[אלומת האור]

מה זה סכנה גרפית?

 

[KFIRB]

אדם מסוכן לעצמו

כמו שאי אפשר להתקשר או לשלוח פקס ללשכת הפסיכיאטר המחוזי ולומר - פלוני אלמוני מסוכן לעצמו, הבקשה תידחה

במה הוא מסוכן? מה מהתקופה האחרונה והסבירה (לא לפני חצי שנה עמד על הגג....), השתנה, ומה בהתנהגות האדם מהווה סכנה לעצמו....

בסכנה לסביבה זה יותר ברור, השכנה המשוגעת הטרידה את השכנים בלילה,(בדיקה לא דחופה לפי סעיף 9ב), הוא בהחמרה פסיכוטית ואיים שירצח את הוריו ואינו מוכן להגיע לבדיקה במרפאה או במיון אז יש כאן מיידית לסביבה.

אבל אדם מדוכא שאינו סובל ממצב פסיכוטי , שהשיפוט שלו תקין -יודע להבחין בין טוב לרע, גם אם ישמיע אמירות אובדניות אין סיבה לאשפוז כפוי, אולי בזכות המאניה דיפרסיה אולי ורק אולי אם היא תיפול על פסיכיאטר מחוזי ביום רע היא תקבל בדיקה כפויה .

אם למשל אדם בגלל מחלתו אינו אוכל , מזניח עצמו בצורה שפוגעת בעצמו מדובר בבדיקה /אשפוז כפוי לסכנה לא מיידית, הוראה לא דחופה.

כאן האישה לא עומדת באף קריטריון לפי מה שהבת תיארה

 

[אלומת האור]

מה זה סכנה גרפית? מה קשורה המילה גרפית לכל

העניין? אני עוסקת במילים והסוגייה הזו מעניינת אותי.

ואתה... מה הקשר שלך לעניין? מהיכן הידע הרב?

 

[KFIRB]

גרפית

שניתן לפרט אותה במכתב בצורה שהפסיכיאטר יבין שלא מדובר בגחמה או רצון של המערכת או המשפחה להיפטר מהאדם, שהוא אכן מסוכן לעצמו או לסביבתו.

למשל לכתוב לפסיכיאטר "מרבה לצעוק על הוריו " זה לא כמו " מרבה לצעוק על הוריו 'אתם שדים ושדים צריך להשמיד' ובנוסף מאיים בסכין" [כמובן שבמקרה כזה עדיף לפנות למשטרה]..

" הוא נמצא בהזנחה מתמדת" לעומת " הוא כבר לא אוכל מזה מספר ימים, ער בלילות, בביקורי הבית שקיימתי לאחרונה נמצאו עכברים ברחבי הבית, ורוב האוכל במקרר עם עובש"

הייתי במערכת השיקומית וגם לומד את הנושא....

 

[KFIRB]

עם זאת....

יש מצבים בהם המשפחה מנצלת את הבורות של המערכת וממציאה סיפורים מפה ועד לונדון, מגייסים את הרופאים מהקהילה, את העו"ס ומשקרים להם, לעתים גם אנשי המקצוע משקרים בועדות הפסיכיאטריות גם המשפחות משקרות שם, והוועדה לעתים מנוסה מספיק כדי לגלות שמדובר בתרמית, לעתים מספיקה ערנות של פסיכיאטר במחלקה כדי לגלות את זה.

למשל משפחה המציאה סיפור על אלימות קשה נגד ההורים, הנאשם הובא בצו כפוי, ואמר לרופאים שלא עשה כלום, במהלך ההערכה הכוללנית של המשפחה, הרופאה המטפלת הצליחה לדובב את המשפחה ופתאום האח פלט לה "האמת דוקטור שאין לנו כבר כוח למחלה שלו , הוא לא רוצה לקבל טיפול אז סיפרנו שהוא אלים אבל הוא לא עשה כלום" , היא במיידי הפעילה את כל קשריה על מנת לבטל את צו האשפוז, ופנתה לפרקליטות לשקול כתב אישום כלפי המשפחה. הדבר הקנה לה מעמד מול המטופל בכך שהאמינה לו וחיזק את האמון -דבר שהוביל לאשפוז מרצון וקבלת הטיפול .

במקרה אחר, משפחה מספרת לפסיכיאטרית מעשיות אלף לילה ולילה לפי סעיף 9ב על אמא שלהם, היא מגיעה למיון, מבחינה חוקית אין מקום לאשפוז כפוי, אך הרופאה הצליחה לשכנעה להישאר אצלנו כי הרופאה חשבה שמגיע לה איזון , מנוחה ואפילו שעו"ס יתערב בבלאגן ששורר במשפחה, היא עוד לא הספיקה לסיים את תהליכי הקבלה, הטלפון בחדרה מצלצל והבת :א. מנסה לשכנע את הרופאה לאשפז וב. דנה על הטיפול התרופתי בטלפון. היה ברור לרופאה שמה שכתוב בהוראת הבדיקה זה בדיות או הזיות שמישהו כתב כשהוא היה על פטריות הזייה- יש מחלה- נכון, יש לקות שמיעה שמחמירה אותה-גם נכון, אבל בין מה שנכתב בהוראה לבין מה שנראה בבדיקה מבחינת תפקוד פיזי, והנפשי, הרופאה הייתה בספק אם ביכולת האישה לעשות את מה שהיה כתוב עליה והיה ברור שמדובר בבדייה, אבל זה מאוד גבולי ולא רוצים לשרוף גשרים במשפחה עם קשישה מבוגרת אז מעלימים עין. אבל בהחלט התערבות עו"ס היא הכרחית במקרה כזה, לסידור מוסדי קבוע ולא להשתמש בבית החולים הפסיכיאטרי כחלופה לסידור מוסדי.

 

[אלומת האור]

תודה רבה על ההבהרה המרתקת.

 

[היי48]

אלומה צודקת במה שהיא אמרה.
אני לא מנסה חס וחלילה לומר שזה עניין של מה בכך, אבל זאת באמת סביבה רעילה בשבילך, בעיקר אם את אומרת שהיא גם מרביצה - לאף אחד אין שום זכות להרביץ לך, גם אם זאת אמא שלך, ולא משנה מהו הגורם לכך.
וגם אם לא היית מעוניינת לעזוב את הבית בגלל הלימודים ו/או שיקולים אחרים, עדיין המצב נשמע גדול עליך, ואני גם בטוחה שהוא היה גם גדול מדי על כל אחד שהוא לא פסיכולוג/פסיכיאטר. אני לא רופאה או מומחית בנושא בעצמי, אבל נשמע שאת חייבת לעזוב את הבית. גם ככה עברת מספיק עד עכשיו, מגיע לך גם לחיות את החיים שלך.
אם את בוחרת בכך את עדיין יכולה להמשיך לתמוך באמא שלך, אבל נשמע לי עדיף שבמקרה כזה תעשי זאת מחוץ לבית, ובמידה שלא תסחוב אותך למטה ביחד איתה. אני יודעת שזה נשמע די נוראי לומר את זה, וזה גם נוראי מה שאמא שלך עוברת, אבל זה לא אומר שאת צריכה להקדיש את כל חייך לטיפול בה, כי כמו שאמרתי קודם-גם לך מגיע לחיות.

 

[KFIRB]

את צריכה תמיכה ואת זכאית לקבל אותה

יש ברחבי הארץ, מרכזיםפ לייעוץ, תמיכה ואף טיפול בבני משפחה של אנשים המתמודדים עם מגבלות פסיכיאטריות.

לחלוק בושי, רק בשבילך, אף אחד לא יידע שהיית שם
דרך הייעוץ תוכלי לקבל יותר כלים מעשיים ואופרטיבים מה לעשות מאשר פורום באינטרנט,

תרשמי היכן את גרה ואנסה לקשר אותך למרכז המשפחות הקרוב אלייך...

 

[תאום2]

אולי לעשות את הניתוק בהדרגה

בהתחלה, יום בשבוע `להיעדר`, בהמשך שבוע, כאן שבוע שם. ולהרגיל אותה. עד שזה יהיה ביקור של פעם בחודש. מה דעתך?

 

[Lady Stark]

הי בתולת ים

ברוכה הבאה.
תשמעי, אני חייבת לומר שמאוד מקומם אותי לשמוע על כמה וכמה מהדברים שאת מספרת פה.
מדובר באמא שלך, והרי הדבר הכי קשה בעולם זה לראות הורה דועך, ובטח כשאת גרה איתה.
אני מעריכה את האחריות שאת מרגישה כלפיה וגם מבינה אותה. גם אם מתרחקים וגם אם נשארים קרוב, תמיד יש תחושת אחריות או אשמה, ובעיקר תסכול על חוסר היכולת שלך לעזור לאמא שהיא סרבנית טיפול.
וכמובן, הקושי שבלראות את אמך סובלת, ושלא להזכיר אפילו את חרדת האובדן שיש לך, שאני מניחה שקיימת כבר שנים רבות, לפחות מאז ניסיון ההתאבדות שלה.
אחרי שאמרתי את כל זה, יש כמה נקודות מאוד מטרידות כאן.

נתחיל מזה שכשאדם לוקה במחלה כרונית, נפשית או פיזית, במיוחד בסטטוס של הורה, הוא מחויב לטפל בעצמו כל עוד הסביבה שלו נפגעת מזה. לעבור מחלה כמו מאניה דיפרסיה מבלי לקבל טיפול פסיכולוגי או תרופתי זה כמעט פשע ומתכון לסבל רב של אמך ושל הסביבה, במקרה הזה את. אני לא יכולה שלא להרגיש שזה פשוט לא פייר כלפיך וחסר אחריות. מגיע השלב בו כל חולה צריך לנסות לראות את הסביבה ולא רק את עצמו. חשוב שתביני שמחלה נפשית לא משפיעה על מוסריות. על ההיגיון. כן, על המוטיבציה כן, לא על מוסריות. וההזנחה הזאת פשוט אינה מוסרית.

העניין של רגשות האשמה גם הוא לא הוגן בכלל. שוב, אני אומרת את זה כביקורת על ההורות ולא על המחלה. מצבים נפשיים משפיעים על שיקול הדעת ויכולים לגרום לאדם להרגיש כמו צל של עצמו, ורגשית כמו ילד נזקק. עדיין, בתור אם זו אחריותה לרצות שהבת שלה תפתח עצמאות ואופי ותנסה למצוא את עצמה בעולם.
אנחנו (לוקים בנפשנו, מכל הסוגים) בוחרים כל יום מחדש אם לתת למחלה שלנו להשתלט לנו על הערכים ועל מערכות היחסים. וזו בחירה אקטיבית.

עניין האלימות הפיזית והמילולית שהזכרת, אינו הולם מצבים דיכאוניים. אלימות היא לא סימפטום דיכאוני בשום צורה, דעי זאת. ואם להיות קשה, אני אגיד שזו עילה לפנות לרשויות הרווחה.

בסופו של דבר, אני באמת לא מכירה אותך ואת המקרה יותר ממה שסיפרת עכשיו, אבל נשמע שהבית שלך הוא בית מתעלל. סליחה על הבוטות, יקירתי.

אני בעצמי חייתי עם אם חולה מאוד ועמדתי בדילמה של האם לעזוב את הבית או לא. אבל המצב שלי היה פחות מורכב מכיוון שהיו עוד בני משפחה. את אכן במצב מורכב וקשה. ואני כל כך מצטערת שאת עוברת את זה.

חשוב לי שתדעי שאנחנו כאן בשבילך. את אולי לא בדיכאון אבל אנחנו יודעים להקשיב ותמיד ניתן לך רק חמלה והבנה והכוונה.

אני מאוד מאוד ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוג על מנת שגם תוכלי לפרוק את הקשיים וללמוד איך להתמודד איתם, וגם תוכלי לקבל הכוונה מאיש מקצוע לגבי הדרך הכי טובה לגשת לטפל במצב של אמך. בין אם לערב בכך את מערכת הבריאות, את רשויות הרווחה או איך לבצע את המעבר שלך לחיים עצמאיים כדי שתוכלי לצאת לעולם ולהיות בוגרת בכל מובן.

ושוב, אנחנו כאן.