super sheepi
New member
בעיה שכזאת
לא יודעת אם זו חרדה או סתם טיפשות שלי אבל אני ממש מרגישה שזה כבר מוגזם המצב שאני נמצאת בו. מאז ומתמיד הרגשתי לחץ על כל מיני נושאים- אם זה היה בית ספר ומבחנים או כניסה למסגרות חדשות או הופעות מול קהל, הייתי ממש מקדישה לזה המון מחשבה (על כל מיני שטויות ממש, מי אמר לי מה ואיך וכאלה) ניתוחים מעמיקים של דברים שמיותר לחשוב עליהם פעמיים,אובססיה כזו של לקיחה של הכל "ללב" ןסתם לחץ...ברוב המקרים זה עבר אחרי שכאילו ביססתי את עצמי במקום החדש (אחרי לא מעט סבל) עכשיו סיימתי כיתה יב' והתחלתי לעבוד, וללמוד בקורס לפסיכומטרי . אני עובדת במלצרות ואני כל כך לחוצה מהעבודה שאני לא ישנה טוב יום לפני משמרת וזה גם משפיע על הכישורים שלי שם, במקום להיות קלילה ורגועה אני לוקחת ללב כל הערה שיש לבוס שלי להגיד לי וחופרת בה עם עצמי המון וכל הזמן מעבירה בראש מה היה ומה יהיה. מצד אחד אני מרגישה סיפוק גדול מזה שאני עובדת ומצד שני לפני שאני הולכת לעבודה בבוקר אני כל כך לחוצה שאפילו עולה לי הדופק בלי שום סיבה.. מכיוון שזה גם משפיע על התפקוד שלי שם (לא באופן מובהק אבל אני יודעת שאני מסוגלת ליותר) הבוס שלי מעיר לי יותר ולוקח לי יותר זמן להתקדם למשמרות יותר עמוסות למשל או לימים יותר עמוסים ואני מרגישה כמו איזה לוזרית כי אנשים שהצטרפו לשם אחרי מתקדמים יותר מהר..ואני שונאת את ההרגשה הזו של ה"לא טובה מספיק"...מה גם שכל פעם יש לי הרגשה שלא מרוצים ממני ורוצים להעיף אותי בכלל (למרות שזה לא נכון אם היו רוצים להפתר ממני היו כבר מעיפים אותי מזמן) כל הלחץ מתועל לידיים שלי ולפנים שלי והרבה פעמים אני רועדת או שסתם יש לי פרצוף לחוץ כזה... ואני בקושי מזהה את עצמי..אבל שוב, זה תמיד קורה לי במקומות חדשים ואני שונאת את עצמי ככה, ושונאת שזה משפיע עלי ככה שכל הערה הכי קטנה גוררת אחריה ממש כאב לב... מה אתם חושבים הבעיה פה? יכול להיות שזאת ממש הפרעה של חרדה או משהו כזה? מה כדאי לי לעשות? (אני לא מתכוונת לעזוב את העבודה ולוותר ולהרים ידיים או משהו- ממש לא, אבל זה משפיע עלי כל כך שאני פשוט מרגישה על הפנים, לא יכול להיות שתהיה לעבודה הזמנית הזו כזו השפעה עלי!)
לא יודעת אם זו חרדה או סתם טיפשות שלי אבל אני ממש מרגישה שזה כבר מוגזם המצב שאני נמצאת בו. מאז ומתמיד הרגשתי לחץ על כל מיני נושאים- אם זה היה בית ספר ומבחנים או כניסה למסגרות חדשות או הופעות מול קהל, הייתי ממש מקדישה לזה המון מחשבה (על כל מיני שטויות ממש, מי אמר לי מה ואיך וכאלה) ניתוחים מעמיקים של דברים שמיותר לחשוב עליהם פעמיים,אובססיה כזו של לקיחה של הכל "ללב" ןסתם לחץ...ברוב המקרים זה עבר אחרי שכאילו ביססתי את עצמי במקום החדש (אחרי לא מעט סבל) עכשיו סיימתי כיתה יב' והתחלתי לעבוד, וללמוד בקורס לפסיכומטרי . אני עובדת במלצרות ואני כל כך לחוצה מהעבודה שאני לא ישנה טוב יום לפני משמרת וזה גם משפיע על הכישורים שלי שם, במקום להיות קלילה ורגועה אני לוקחת ללב כל הערה שיש לבוס שלי להגיד לי וחופרת בה עם עצמי המון וכל הזמן מעבירה בראש מה היה ומה יהיה. מצד אחד אני מרגישה סיפוק גדול מזה שאני עובדת ומצד שני לפני שאני הולכת לעבודה בבוקר אני כל כך לחוצה שאפילו עולה לי הדופק בלי שום סיבה.. מכיוון שזה גם משפיע על התפקוד שלי שם (לא באופן מובהק אבל אני יודעת שאני מסוגלת ליותר) הבוס שלי מעיר לי יותר ולוקח לי יותר זמן להתקדם למשמרות יותר עמוסות למשל או לימים יותר עמוסים ואני מרגישה כמו איזה לוזרית כי אנשים שהצטרפו לשם אחרי מתקדמים יותר מהר..ואני שונאת את ההרגשה הזו של ה"לא טובה מספיק"...מה גם שכל פעם יש לי הרגשה שלא מרוצים ממני ורוצים להעיף אותי בכלל (למרות שזה לא נכון אם היו רוצים להפתר ממני היו כבר מעיפים אותי מזמן) כל הלחץ מתועל לידיים שלי ולפנים שלי והרבה פעמים אני רועדת או שסתם יש לי פרצוף לחוץ כזה... ואני בקושי מזהה את עצמי..אבל שוב, זה תמיד קורה לי במקומות חדשים ואני שונאת את עצמי ככה, ושונאת שזה משפיע עלי ככה שכל הערה הכי קטנה גוררת אחריה ממש כאב לב... מה אתם חושבים הבעיה פה? יכול להיות שזאת ממש הפרעה של חרדה או משהו כזה? מה כדאי לי לעשות? (אני לא מתכוונת לעזוב את העבודה ולוותר ולהרים ידיים או משהו- ממש לא, אבל זה משפיע עלי כל כך שאני פשוט מרגישה על הפנים, לא יכול להיות שתהיה לעבודה הזמנית הזו כזו השפעה עלי!)
