בעיות בזוגיות
אני לא כותבת פה הרבה אבל אוהבת את הדעות פה, ואני צריכה מקום לפרוק קצת ולשמוע רעיונות.
אני ובעלי שנינו בהייטק, הוא בדרגה ניהולית ומרוויח יותר ממני . בתחילת הדרך עם הילדים עשינו החלטה שאני חוזרת מוקדם ומבלה עם הילדים, ובכך די מקריבה את אפשרות הקידום שלי (מרצון לגמרי!) והוא יתקדם.
הגעתי למסקנה שבהייטק יש שעות גמישות, אבל לא ניתן להגיע מעבר לדרגת הבסיס כאשר יוצאים ב3 מהעבודה, ואם היינו מתחלקים , שנינו לא היינו מתקדמים. מבחינתי, הייתי מוותרת על העבודה לגמרי, אני יותר נהנית בבית (וכמובן לא עושה את משלל סיבות) אז זאת היתה ההחלטה.
ב4 החודשים האחרונים בעלי מובטל. הוא בדרג ניהולי, אז קשה מאד למצוא תפקיד, ואין כלום באופק.
לאט לאט אני מרגישה יותר ויותר ממורמרת, מרגישה שזה פוגע לנו ביחסים, אנחנו הרבה רבים.
אני מצפה ממנו שאם הוא כל הזמן בבית, שיעשה הרבה יותר. שלא תבינו לא נכון, הוא מאז ומתמיד עושה הרבה בבית, אבל תמיד היינו בערך חצי חצי. אני מצפה שיקח על עצמו את הרוב אם לא את כל העבודות בבית.
אני קמה כל יום ב5 בבוקר, הולכת לעבודה וחוזרת ב4 להיות עם הילדים (גם עכשיו כשהוא בבית)
ואני צריכה לרדוף אחריו שבועות כדי שיעשה כל מיני דברים שאני מבקשת. קשה לי שאני עדיין בשגרה הקשה שלי והוא יושב בספה ורואה סרטים, ואז אני באה והבית מבולגן. לא יודעת איך להתמודד עם זה.
יש ימים שאני באה והוא אומר לי ש״הוא לא ישב לרגע״ ובגלל זה לא הספיק, כאילו שאני שיחקתי כל היום! כאמור ערה מ5 בבוקר!
בנוסף הילדים בצהרונים (3000 שח לערך) ויש לנו עוזרת (עוד 1000) ואני כל הזמן אומרת לו שזה לא הגיוני לשלם את זה בזמן שהוא בבית. והוא כל הזמן אומר כן כן, אבל לא עושה עם זה כלום כי יותר נוח לו ככה שהוא לא צריך לעשות כלום.
הוא לא בדיכאון או משהו, הוא די שמח שיש לו זמן פנוי כי היה שחוק מהעבודה, ובאמת נתתי לו חודשיים של סבבה להנות מהחופש. אבל כבר עברו 4, ועכשיו אני מצפה ליותר וכל דבר מעצבן אותי. לא יודעת איך להפטר מההרגשה הזאת.
אני לא כותבת פה הרבה אבל אוהבת את הדעות פה, ואני צריכה מקום לפרוק קצת ולשמוע רעיונות.
אני ובעלי שנינו בהייטק, הוא בדרגה ניהולית ומרוויח יותר ממני . בתחילת הדרך עם הילדים עשינו החלטה שאני חוזרת מוקדם ומבלה עם הילדים, ובכך די מקריבה את אפשרות הקידום שלי (מרצון לגמרי!) והוא יתקדם.
הגעתי למסקנה שבהייטק יש שעות גמישות, אבל לא ניתן להגיע מעבר לדרגת הבסיס כאשר יוצאים ב3 מהעבודה, ואם היינו מתחלקים , שנינו לא היינו מתקדמים. מבחינתי, הייתי מוותרת על העבודה לגמרי, אני יותר נהנית בבית (וכמובן לא עושה את משלל סיבות) אז זאת היתה ההחלטה.
ב4 החודשים האחרונים בעלי מובטל. הוא בדרג ניהולי, אז קשה מאד למצוא תפקיד, ואין כלום באופק.
לאט לאט אני מרגישה יותר ויותר ממורמרת, מרגישה שזה פוגע לנו ביחסים, אנחנו הרבה רבים.
אני מצפה ממנו שאם הוא כל הזמן בבית, שיעשה הרבה יותר. שלא תבינו לא נכון, הוא מאז ומתמיד עושה הרבה בבית, אבל תמיד היינו בערך חצי חצי. אני מצפה שיקח על עצמו את הרוב אם לא את כל העבודות בבית.
אני קמה כל יום ב5 בבוקר, הולכת לעבודה וחוזרת ב4 להיות עם הילדים (גם עכשיו כשהוא בבית)
ואני צריכה לרדוף אחריו שבועות כדי שיעשה כל מיני דברים שאני מבקשת. קשה לי שאני עדיין בשגרה הקשה שלי והוא יושב בספה ורואה סרטים, ואז אני באה והבית מבולגן. לא יודעת איך להתמודד עם זה.
יש ימים שאני באה והוא אומר לי ש״הוא לא ישב לרגע״ ובגלל זה לא הספיק, כאילו שאני שיחקתי כל היום! כאמור ערה מ5 בבוקר!
בנוסף הילדים בצהרונים (3000 שח לערך) ויש לנו עוזרת (עוד 1000) ואני כל הזמן אומרת לו שזה לא הגיוני לשלם את זה בזמן שהוא בבית. והוא כל הזמן אומר כן כן, אבל לא עושה עם זה כלום כי יותר נוח לו ככה שהוא לא צריך לעשות כלום.
הוא לא בדיכאון או משהו, הוא די שמח שיש לו זמן פנוי כי היה שחוק מהעבודה, ובאמת נתתי לו חודשיים של סבבה להנות מהחופש. אבל כבר עברו 4, ועכשיו אני מצפה ליותר וכל דבר מעצבן אותי. לא יודעת איך להפטר מההרגשה הזאת.
