קלייטון.ש
Well-known member
אשתי ואני בסה"כ זוג טוב, לדעתי. מאד מתאימים באישיות, יש לנו גם סדרה של אינטרסים משותפים, סודות חשובים שרק אנחנו יודעים, ותלויים זה בזו מכמה בחינות מעשיות, וזה דבק שאין לזלזל בו.
אבל הקורונה שנתה משהו. לא יודע אם גם בי אבל היא רכשה לעצמה בתקופת הסגר, כשהיינו ביחד ורק אנחנו כל הזמן, כל מיני מנהגים מוזרים. היא ממשיכה בהם למרות שהסגר נגמר. אני מוטרד ולא יודע מה לעשות.
כך למשל בתקופת הסגר היא רכשה את המנהג המוזר שהיא נרדמת על הספה בסלון, ואני צריך לשאת אותה למיטה בחדר השינה. בהתחלה זה היה "בואי למיטה - אין לי כוח תיקח אותי", אז סוחב אותה כמו ילדה. אחרי כן היתה נרדמת באמת וכבר התרגלתי אז אמרתי לא נעיר אותה, נישא אותה ככה. עכשיו זו שיטה, וכל ערב. אם לא נרדמה היא מעמידה פנים. העיקר שאני אסחב. לא הלכה למיטה על הרגליים שלה כבר כמה חודשים.
מזל שהיא די קלה, אבל גם לסחוב 50 קילו כל ערב זו לא בדיוק פעילות בריאה, לדעתי.
יש עוד בעיה שהרבה פעמים כשאנחנו חולפים זה על פני זו, נגיד אני מהמטבח לחדר העבודה שלי, והיא בכיוון ההפוך, הוא עוצרת אותי באמצע, מחבקת אותי בכוח, ועומדים ככה מחובקים כמה דקות. ואז היא מתנתקת וממשיכה בדרכה. נדמה לי שכולם יסכימו שזה מפריע בשגרת היום.
יש גם העניין שהיא יכולה לא להגיד לי מילה ימים. עם אנשים אחרים היא שופעת להג כמו נהר שוצף. אבל איתי היא יכולה לשתוק ברציפות סוף שבוע שלם. אפילו לא "הי" בתור בוקר טוב. זה לעצמו בסדר גמור מבחינתי וגם אני שותק. בין כה וכה אין משהו שאנחנו יכולים לחדש זה לזו. הבעיה היא שכמה שהיא יותר שותקת, ככה היא מתרפקת. נצמדת אלי על הספה שזה ממש לא נוח. אם אני קם להכין לנו משהו לשתות, או אפילו לשירותים, היא רוטנת, וצופה בי בדריכות כמו כלב עזוב, עד שאני חוזר אליה. שום כבוד למרחב האישי.
אם היא כבר נותנת לי לשבת בנפרד, כל אחד שקוע בטאבלט שלו, הרבה פעמים אני מרים את הראש ותופס אותה נועצת בי מבט. שואל אם הכל בסדר, עונה לי "הכל בסדר גמור" וחוזרת לטאבלט. ברור לי שמשהו לא בסדר, ולא יודע איך לגלות מה.
אשתי הראשונה אמרה לי בזמן האחרון "אתם נראים כמו זוג בני 16 שמאוהבים בפעם הראשונה". חשבתי לשאול אותה אם היא מכירה מטפל זוגי טוב, אבל לא הספקתי.
אבל הקורונה שנתה משהו. לא יודע אם גם בי אבל היא רכשה לעצמה בתקופת הסגר, כשהיינו ביחד ורק אנחנו כל הזמן, כל מיני מנהגים מוזרים. היא ממשיכה בהם למרות שהסגר נגמר. אני מוטרד ולא יודע מה לעשות.
כך למשל בתקופת הסגר היא רכשה את המנהג המוזר שהיא נרדמת על הספה בסלון, ואני צריך לשאת אותה למיטה בחדר השינה. בהתחלה זה היה "בואי למיטה - אין לי כוח תיקח אותי", אז סוחב אותה כמו ילדה. אחרי כן היתה נרדמת באמת וכבר התרגלתי אז אמרתי לא נעיר אותה, נישא אותה ככה. עכשיו זו שיטה, וכל ערב. אם לא נרדמה היא מעמידה פנים. העיקר שאני אסחב. לא הלכה למיטה על הרגליים שלה כבר כמה חודשים.
מזל שהיא די קלה, אבל גם לסחוב 50 קילו כל ערב זו לא בדיוק פעילות בריאה, לדעתי.
יש עוד בעיה שהרבה פעמים כשאנחנו חולפים זה על פני זו, נגיד אני מהמטבח לחדר העבודה שלי, והיא בכיוון ההפוך, הוא עוצרת אותי באמצע, מחבקת אותי בכוח, ועומדים ככה מחובקים כמה דקות. ואז היא מתנתקת וממשיכה בדרכה. נדמה לי שכולם יסכימו שזה מפריע בשגרת היום.
יש גם העניין שהיא יכולה לא להגיד לי מילה ימים. עם אנשים אחרים היא שופעת להג כמו נהר שוצף. אבל איתי היא יכולה לשתוק ברציפות סוף שבוע שלם. אפילו לא "הי" בתור בוקר טוב. זה לעצמו בסדר גמור מבחינתי וגם אני שותק. בין כה וכה אין משהו שאנחנו יכולים לחדש זה לזו. הבעיה היא שכמה שהיא יותר שותקת, ככה היא מתרפקת. נצמדת אלי על הספה שזה ממש לא נוח. אם אני קם להכין לנו משהו לשתות, או אפילו לשירותים, היא רוטנת, וצופה בי בדריכות כמו כלב עזוב, עד שאני חוזר אליה. שום כבוד למרחב האישי.
אם היא כבר נותנת לי לשבת בנפרד, כל אחד שקוע בטאבלט שלו, הרבה פעמים אני מרים את הראש ותופס אותה נועצת בי מבט. שואל אם הכל בסדר, עונה לי "הכל בסדר גמור" וחוזרת לטאבלט. ברור לי שמשהו לא בסדר, ולא יודע איך לגלות מה.
אשתי הראשונה אמרה לי בזמן האחרון "אתם נראים כמו זוג בני 16 שמאוהבים בפעם הראשונה". חשבתי לשאול אותה אם היא מכירה מטפל זוגי טוב, אבל לא הספקתי.
