בעיות זוגיות2
היי,
לפני כחודשיים כתבתי את ההודעה הבאה: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=940&MessageId=174644518#174635388
האמת הייתי קצת מופתעת לגלות שעברו רק חודשיים כי בתחושה שלי עבר הרבה יותר.
בתקופה הזאת, החבר חזר מחו"ל והבין שזה לא רלוונטי עבורו. לאחר מכן עברנו כמה תלאות...הוא לאורך כל הקשר הביע חשש מילדים. האישיו שלו זה שהוא מפחד שהוא לא יהיה אבא טוב כי יש לו קריזות וקשה לו שהוא לא ישן ובקיצור לא מתאים לו.
בתחילת הקשר, הוא היה נורא אופטימי וחשב שהוא מסוגל להתמודד אבל עם כל הבעיות שעברנו הביטחון שלו בעצמו ירד (והוא גם ככה עבר תקופה דכאונית) והוא הסיק שהוא לא מסוגל. ובגלל שהוא מבין שהקשר שלנו רציני והמטרה שלנו פה היא להתחתן ולהיות יחד שנים ארוכות הוא אמר לי שהוא מרגיש שהדרכים שלנו שונות ואין טעם להמשיך.
בשיחה הזאת דיברתי איתו וניסיתי להסביר לו שכל העניין עם הילדים זה סימפטום לכל שאר הבעיות שלו, שהוא לא מספיק אוהב את עצמו ובוטח בעצמו. שהוא בעצם נסוג לאחור לתקופה שהיה בה לפני הזוגיות שלנו..תקופה שהוא לא היה בה מאושר. שכל החיים שהוא עבר והקשיים גרמו לפתח תבניות של סוג של הרס עצמי. ואני איתו פה ואני מוכנה להתמודד איתו בדברים האלה. וגם אם הוא לא רוצה אותי כדאי מאוד שיתמודד איתם כי הוא מחבל לעצמו בסיכוי לאושר. (אני מדגישה את העניין הזה כי אני יודעת שהוא עושה את זה ממקום של פחד ולא ממקום אידיאולוגי שבטוח בעצמו - אחרת הייתי עוזבת מזמן או לא נכנסת לקשר בכלל). לאורך כל השיחה הזאת הוא הסכים איתי (למרות שכל פעם הביע מן התנגדות וחשש: "איך את מאמינה בי אני לא מבין") ואני שמחתי שלמרות ש"נפרדנו" הוא מבין שמשהו אצלו דורש שינוי. יום לאחר מכן הוא ביקש שאבוא אליו לשיחה ואמר לי שהוא לא רוצה לחיות את החיים כמו שהוא עשה עד עכשיו, כלומר בחרטה. ושהוא רוצה להיות איתי...ושהוא יתחיל לחפש דירה לקנייה, נעבור לגור ביחד ושמעכשיו הוא יזכיר לי כל יום כמה הוא אוהב אותי. שמחתי... ואכן היו שבועיים יפים..
הוא התחיל לחפש דירה, וכמובן חיפושי הדירה גרמו לו שוב לשקוע במחשבות, הוא לא ישן טוב (כי יש לו נטייה לחפור לעצמו בראש על נושאים מסויימים - שזה מזכיר את העניין שקרה לו עם הנסיון לעבור לחו"ל). ובשישי האחרון נשא לי שוב את אותו נאום של שבועיים קודם. הוא הבין שהבית שהוא רוצה לקנות לא יהיה בית משפחתי. ושכדאי שניפרד (עוד פעם בפתאומיות כזאת...) הוא חושב שמגיע לי אדם יותר טוב ממנו וכואב לו שהוא מאוהב בי ולא יכול להעניק לי את מה שאני צריכה ממנו.
אני מצד אחד, כבר אין לי כוח...לא חסרים בעיות בקשר הזה גם בלי העניין הזה. ומצד שני, אני זוקפת לזכותו את כל הדברים הנפלאים שהיו בתחילת הקשר ולפני כל הבלאגנים ואני זוכרת את כל הדברים הנפלאים בו ואת הדברים שהוא כן מסוגל לעשות.
אני כבר לא מנסה לשכנע אותו עכשיו. אני מבינה שהוא צריך כנראה זמן עם עצמו...ושכנראה זה סופי לגמרי.
ובכל זאת אני שואלת מה לעשות. אני לא יודעת אם זה מיצה את עצמו. כי כואב לי לראות אותו במצב כזה שהוא נסוג לגמרי ומוותר ככה על האושר של שנינו...
האם במידה ועדיין שנינו נהייה פנויים בעוד חודש, חודשיים (שכנראה שכן). האם לנסות לחזור אליו?
האם לעזוב לגמרי?
האם בכלל זה אמור להתאים בנינו? אולי כן מגיע לי יותר?
לא יודעת כבר מה לשאול. אני מרגישה קצת אבודה עם עצמי. ולא יודעת כבר מה טוב או לא טוב לי.
נ.ב אנחנו עובדים יחדיו, ככה שההתראות שלנו היא על בסיס יומיומי מה שעלול לעזור או להכשיל, אני לא יודעת (עד עכשיו העובדה הזאת לא הפריעה לנו).
תודה וסליחה על החפירות.
היי,
לפני כחודשיים כתבתי את ההודעה הבאה: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=940&MessageId=174644518#174635388
האמת הייתי קצת מופתעת לגלות שעברו רק חודשיים כי בתחושה שלי עבר הרבה יותר.
בתקופה הזאת, החבר חזר מחו"ל והבין שזה לא רלוונטי עבורו. לאחר מכן עברנו כמה תלאות...הוא לאורך כל הקשר הביע חשש מילדים. האישיו שלו זה שהוא מפחד שהוא לא יהיה אבא טוב כי יש לו קריזות וקשה לו שהוא לא ישן ובקיצור לא מתאים לו.
בתחילת הקשר, הוא היה נורא אופטימי וחשב שהוא מסוגל להתמודד אבל עם כל הבעיות שעברנו הביטחון שלו בעצמו ירד (והוא גם ככה עבר תקופה דכאונית) והוא הסיק שהוא לא מסוגל. ובגלל שהוא מבין שהקשר שלנו רציני והמטרה שלנו פה היא להתחתן ולהיות יחד שנים ארוכות הוא אמר לי שהוא מרגיש שהדרכים שלנו שונות ואין טעם להמשיך.
בשיחה הזאת דיברתי איתו וניסיתי להסביר לו שכל העניין עם הילדים זה סימפטום לכל שאר הבעיות שלו, שהוא לא מספיק אוהב את עצמו ובוטח בעצמו. שהוא בעצם נסוג לאחור לתקופה שהיה בה לפני הזוגיות שלנו..תקופה שהוא לא היה בה מאושר. שכל החיים שהוא עבר והקשיים גרמו לפתח תבניות של סוג של הרס עצמי. ואני איתו פה ואני מוכנה להתמודד איתו בדברים האלה. וגם אם הוא לא רוצה אותי כדאי מאוד שיתמודד איתם כי הוא מחבל לעצמו בסיכוי לאושר. (אני מדגישה את העניין הזה כי אני יודעת שהוא עושה את זה ממקום של פחד ולא ממקום אידיאולוגי שבטוח בעצמו - אחרת הייתי עוזבת מזמן או לא נכנסת לקשר בכלל). לאורך כל השיחה הזאת הוא הסכים איתי (למרות שכל פעם הביע מן התנגדות וחשש: "איך את מאמינה בי אני לא מבין") ואני שמחתי שלמרות ש"נפרדנו" הוא מבין שמשהו אצלו דורש שינוי. יום לאחר מכן הוא ביקש שאבוא אליו לשיחה ואמר לי שהוא לא רוצה לחיות את החיים כמו שהוא עשה עד עכשיו, כלומר בחרטה. ושהוא רוצה להיות איתי...ושהוא יתחיל לחפש דירה לקנייה, נעבור לגור ביחד ושמעכשיו הוא יזכיר לי כל יום כמה הוא אוהב אותי. שמחתי... ואכן היו שבועיים יפים..
הוא התחיל לחפש דירה, וכמובן חיפושי הדירה גרמו לו שוב לשקוע במחשבות, הוא לא ישן טוב (כי יש לו נטייה לחפור לעצמו בראש על נושאים מסויימים - שזה מזכיר את העניין שקרה לו עם הנסיון לעבור לחו"ל). ובשישי האחרון נשא לי שוב את אותו נאום של שבועיים קודם. הוא הבין שהבית שהוא רוצה לקנות לא יהיה בית משפחתי. ושכדאי שניפרד (עוד פעם בפתאומיות כזאת...) הוא חושב שמגיע לי אדם יותר טוב ממנו וכואב לו שהוא מאוהב בי ולא יכול להעניק לי את מה שאני צריכה ממנו.
אני מצד אחד, כבר אין לי כוח...לא חסרים בעיות בקשר הזה גם בלי העניין הזה. ומצד שני, אני זוקפת לזכותו את כל הדברים הנפלאים שהיו בתחילת הקשר ולפני כל הבלאגנים ואני זוכרת את כל הדברים הנפלאים בו ואת הדברים שהוא כן מסוגל לעשות.
אני כבר לא מנסה לשכנע אותו עכשיו. אני מבינה שהוא צריך כנראה זמן עם עצמו...ושכנראה זה סופי לגמרי.
ובכל זאת אני שואלת מה לעשות. אני לא יודעת אם זה מיצה את עצמו. כי כואב לי לראות אותו במצב כזה שהוא נסוג לגמרי ומוותר ככה על האושר של שנינו...
האם במידה ועדיין שנינו נהייה פנויים בעוד חודש, חודשיים (שכנראה שכן). האם לנסות לחזור אליו?
האם לעזוב לגמרי?
האם בכלל זה אמור להתאים בנינו? אולי כן מגיע לי יותר?
לא יודעת כבר מה לשאול. אני מרגישה קצת אבודה עם עצמי. ולא יודעת כבר מה טוב או לא טוב לי.
נ.ב אנחנו עובדים יחדיו, ככה שההתראות שלנו היא על בסיס יומיומי מה שעלול לעזור או להכשיל, אני לא יודעת (עד עכשיו העובדה הזאת לא הפריעה לנו).
תודה וסליחה על החפירות.
