נשמע פחדי נטישה לא? יש לבדוק את משמעות
השינוי ההתנהגותי. אני מתפעלת ממקצועיות התשובות שקיבלת פה, ממש תענוג לקרוא. בכל מקרה, שינוי התנהגותי יכול לספר על מצוקה או קושי, כמו גם על שינוי התפתחותי. בדקת אזניים? שיניים? רק ליתר בטחון כמובן. לקראת גיל שנתיים מתפתחת חרדת נטישה, אשר שונה מחרדת הפרידה שאופיינית לגילאי שנה. בגיל שנה, הילד עצוב כאשר אנו נפרדים ממנו, ולכן אנו מבטיחים לו שנחזור, ומסבירים לו כיצד ומתי נחזור, ומשתדלים לחזור על עצמנו כך שיוכל ללמוד למה לצפות. לקראת גיל שנתיים, ויתכן שאפילו קצת מוקדם יותר אם הילד מפותח ואינטליגנטי, הילדים מבינים שיש לנו כהורים רצונות שונים משלהם (מתוך מאבקי הכוח שלהם איתנו - הם רוצים ואנחנו בעיקר נאלצים לאמר לא). מכאן מתפתחת ההבנה שאנחנו עלולים שלא לרצות לחזור, או שאנו עלולים לנטוש אותם חס וחלילה...הילד מבין את היותו תלוי, גם פיזית וגם ריגשית ופשט נצמד להורה. זה הגיל שידוע בשם "הם הולכים איתנו גם לשירותים...". מה שמדהים הוא שבכל העולם הנ"ל מתפתח בגילאים האלה, כך שהמקור הוא התפתחותי. מה שעוזר להרגיע הוא תשומת לב ואהבה כאשר הם לידנו, סבלנות כאשר הם צורחים ואמירות החלטיות כאלה של הורים כמו: "אני לא הולכת לשום מקום". דבר נוסף - בגיל הזה כבר יש חלומות מפחידים. אם אכן נראה לך שהשינוי הוא התפתחותי, יש מקום לשנות גם מצידך את דרך ההשכבה, לא באופן דרסטי אך אולי להוסיף אלמנטים: לנסות לשנות את "הטקס" - אצלי בבית זה הזמן שהחלטנו "כמה חיבוקים וכמה נשיקות" (3 ו-3) ואחריהן זהו... בלילה כשנכנסים להרגיע אך באופן יעיל, לא "לפנק" מבינה? סביר שכאשר גם את תשני התנהגות בהתאם לצורך שלו תראי שהחרדה תירגע... ספרים להקראה במשך היום כדי להעביר את המסר: ספרונים בהם מרימים חלק ומוצאים שם משהו שלא ראו קודם, סיפרי - "כמה אני אוהבת אותך...", ספר דוגמאת: "דגדוגים", שקוראים ועושים עם הילד פעילויות משע/שעות... למה זה עוזר? כי מעביר את המסר שגם מה שלא רואים קיים, שאנו אוהבים גם כשאנו לא אומרים, ושאפשר לסמוך עלינו... אנא עדכני בהמשך לימור סופר פטמן פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית
