בעיות שינה
קוראים לי מיכל ואני בת 16וחצי מהמרכז. תמיד היו לי בעיות להרדם, ופחדים מהחושך. בתור ילדה אני זוכרת לא הייתי ישנה הרבה ובגילאים קצת יותר מתקדמים (11-12) יכולתי להעביר לילות שלמים כשאני מפחדת, בטוחה שהולכים לפרוץ לי לבית. אנחנו גרים בבית פרטי שיש לו קיר משותף עם בית פרטי אחר (דו), וקולות של אנשים שהולכים שם במדרגות שומעים ממש חזק אצלנו. הפחדים היו מכל הסוגים: רוחות, חייזרים, פורצים, מחבלים, רעידות אדמה, קריסה של בתים, מלחמה שתפרוץ באישון פתע- כמעט הכל. אני מאוד מאוד מפחדת מהמוות ובלשון המעטה- אני לא מוכנה למות, לא עכשיו ולא אף פעם. עד כדי כך. עם השנים, האינתיפאדה והכל, התחילו לי גם פחדים מפיגועים. כל נסיעה שלי באוטובוס או הסתובבות בעיר גדולה (וזה דבר שהתחלתי לעשות רק בשנה האחרונה) מלווה בהמון חששות מאירוע כזה או אחר, וכל בנאדם משתק אותי, ככה שיוצא לי למלמל פתאום שמע ישראל באמצע אוטובוס, תמיד, כל נסיעה. אני לא דתיה אבל מאמינה באלוהים, ומשום מה, כל פעם שאני מפחדת שמשהו רע יקרה אני ממלמלת את השורה הזאת, הראשונה משמע ישראל (עד ה' אחד) הרבה מאוד פעמים, וחוזרת גם על משםטים כמו "שלא יקרה שום דבר רע" או "שלא יהיה פיגוע" או "שאני אפסיק כבר עם החרדות האלו", כל משפט הרבה פעמים ברצף. איכשהו אני מרגישה שזה מגן עלי במקום מסוים. חלק מהחרדות קיבלתי מאמא שלי, שהיא גם מאוד מפחדת מכל מיני דברים, אבל יותר דברים סטנדרטיים כמו באמת פיגועים וכאלה. היא באמת מאמינה שכל נסיעה באוטובוס מסתיימת בפיצוץ. אני דווקא יותר רגועה לעומתה, אבל אני מאמינה שהרבה מהפחדים שלי זה בגללה. רק שבניגוד אליה, אני כן יוצאת למקומות, וכן נוסעת באוטובוסים וכו'. בטיפול פסיכולוגי שהתחלתי לאחרונה (לאו דווקא בגלל החרדות, יש לי הרבה בעיות), הגענו למסקנה שאני לא חווה שלב של המנעות בגלל הפחדים שלי, וכנראה זה מתבטא בלילה. כמו שאמרתי, רוב הזמן יש לי את החרדות האלו (חוץ משזה נעלם לתקופות- איכשהו, בעיקר תקופות שאני די שמחה ומרוצה מהחיים שלי, כי אני עוברת תקופה לא קלה לאחרונה מכל מיני סיבות, ואני גם קצת טיפוס כזה, או בתחילת השנה שקיבלנו הלם קצת מכל השעות אפס ויצא לי לישון כלכך קצת בלילה כשהייתי מתמוטטת לתוך המיטה בערבים בלי לחשוב), אבל בתקופה האחרונה זה החמיר. בחודש וקצת האחרונים יש לי בעיות ממש קשות להרדם. רוב היום עובר בסדר, עד הדקות שלפני השינה, שאני מתחילה להאתרגן. פתאום עוברת לי המחשבה בראש של "אולי היום?" וכל רעש משגע אותי. אני מתחילה להאמין שהתקרה תקרוס עלי כל רגע, טיל יופצץ אל עבר הבית שלי ברגע שאעצום את העיניים, ואולי פתאום בלילה אבא שלי יתחרפן, ויחליט להרוג את כולנו. עד כדי כך. אני מאוד עייפה, ואני יודעת שאם אני רק אשכב במיטה ומאוד אתאמץ אני ארדם, רק שאני בכלל לא רוצה לישון במיטה. וזה יוצר מצב של או שאני בסוף נרדמת בשעות מאוד מאוד מאוחרות (4-5 בבוקר) מייאוש, או, כמו שקרה בשבועיים האחרונים, אני פשוט ישנה על הספה, וזה גם לא בדיוק חלק- זה לנסות להרדם למרות כל הרעשים, מול ערוץ הקניות ולהרדים את עצמי עם תשחץ. לפני זה היתה תקופה שאם לא הצלחתי להרדם, הייתי הולכת לישון במיטה של אחותי או במיטה של ההורים שלי. איזו בושה, ילדה בת 16 וחצי שישנה עם ההורים שלה. כמו שהזכרתי קודם, בבגלל שבזמן האחרון זה החמיר, ההורים שלי הסכימו להפנות אותי לפסיכולוגית. זה די שימח אותי, כי גם מעבר לחרדות לילה האלו, כמו שאמרתי, יש לי הרבה בעיות. בינתיים היתה רק פגישה אחת, אז אין לי כלכך מה להגיד. הקטע שזה קורה רק בבית. כשאני ישנה אצל חברים או בסמינרים, אני נרדמת תוך שניות. וגם כשהייתי ישנה פעם אצל ההורים היה לי קל יותר, אבל גם זה נעלם, וגם שם אני משתגעת. בשבוע האחרון המצב החמיר עוד יותר, וגם התחלתי לשמוע דברים. מאנשים שמתקתקים על המקלדת כשכולם ישנים (וזה לא היה מהשכנים) ועד קולות ממשיים של אנשים, ולא מהרחוב. אני מפחדת שאני מתחילה לפתח מחלת נפש כלשהי, כמו סכיזופרניה. בכלל, אני אדם מאוד רגשי, ואני גם חיה בסביבה ביתית שיכולה לעודד סכיזופרניה (אב סכיזופרגני), אז זה גם מצב שיכול לקרות? ועוד דבר- זה נורא טיפשי, אבל אני כמעט ולא חולמת חלומות רעים. נורא מפחידה אותי העובדה של לחלום, כי אני לא יודעת מה הולך לקרות שם ובכל רגע יכולים לאכול אותי או משהו, אבל כשאני חולמת אני כמעט ולא מרגישה את זה. כבר מעל לשנה ומשהו שלא היה לי סיוט, וגם זה קורה בפעמים מאוד רחוקות, ואני גם לא זוכרת את החלומות שלי, רק בפעם בהרבה זמן. חוץ מזה (לא יודעת אם זה קשור), אני גם כנראה סובלת מחרדה חברתית של שנים בערך, ועוד משהו שכבר נעלם- לפני כשנתיים בערך היו לי חרדות ממשהו מאוד מוזר. חפצים שנופלים בצורה מקבילה לרצפה, נשבעת. עפרונות, טושים, כל דבר שהיו מרימים בצורה מקבילה לרצפה או לשולחן או לכל משטח ועוזבים אותי, והרגע שהוא פוגע באותו משטח, היו מצררים אותי. אבל רק בצורה מקבילה. כשהייתי חושבת על חפצים יותר גדולים הייתי משתגעת. פעם היה לי חלום שמישהו הפיל גיטרה ככה והיא התנפצה, וקמתי מהשינה והייתי במן התקף כזה, התחלתי למלמל ולבכות והיו לי צמרמורות והמחשבה לא עזבה אותי, זה קרה כמה פעמים, גם כן בדרך כלל בלילה, פתאום היה נכנס לי ג'וק כזה. אבל זה נעלם כבר מזמן, סתם רציתי לראות אם זה היה קשור ומה זה, כי לא שמעתי על זה אף פעם (אפילו לא באתר של הפוביות).
קוראים לי מיכל ואני בת 16וחצי מהמרכז. תמיד היו לי בעיות להרדם, ופחדים מהחושך. בתור ילדה אני זוכרת לא הייתי ישנה הרבה ובגילאים קצת יותר מתקדמים (11-12) יכולתי להעביר לילות שלמים כשאני מפחדת, בטוחה שהולכים לפרוץ לי לבית. אנחנו גרים בבית פרטי שיש לו קיר משותף עם בית פרטי אחר (דו), וקולות של אנשים שהולכים שם במדרגות שומעים ממש חזק אצלנו. הפחדים היו מכל הסוגים: רוחות, חייזרים, פורצים, מחבלים, רעידות אדמה, קריסה של בתים, מלחמה שתפרוץ באישון פתע- כמעט הכל. אני מאוד מאוד מפחדת מהמוות ובלשון המעטה- אני לא מוכנה למות, לא עכשיו ולא אף פעם. עד כדי כך. עם השנים, האינתיפאדה והכל, התחילו לי גם פחדים מפיגועים. כל נסיעה שלי באוטובוס או הסתובבות בעיר גדולה (וזה דבר שהתחלתי לעשות רק בשנה האחרונה) מלווה בהמון חששות מאירוע כזה או אחר, וכל בנאדם משתק אותי, ככה שיוצא לי למלמל פתאום שמע ישראל באמצע אוטובוס, תמיד, כל נסיעה. אני לא דתיה אבל מאמינה באלוהים, ומשום מה, כל פעם שאני מפחדת שמשהו רע יקרה אני ממלמלת את השורה הזאת, הראשונה משמע ישראל (עד ה' אחד) הרבה מאוד פעמים, וחוזרת גם על משםטים כמו "שלא יקרה שום דבר רע" או "שלא יהיה פיגוע" או "שאני אפסיק כבר עם החרדות האלו", כל משפט הרבה פעמים ברצף. איכשהו אני מרגישה שזה מגן עלי במקום מסוים. חלק מהחרדות קיבלתי מאמא שלי, שהיא גם מאוד מפחדת מכל מיני דברים, אבל יותר דברים סטנדרטיים כמו באמת פיגועים וכאלה. היא באמת מאמינה שכל נסיעה באוטובוס מסתיימת בפיצוץ. אני דווקא יותר רגועה לעומתה, אבל אני מאמינה שהרבה מהפחדים שלי זה בגללה. רק שבניגוד אליה, אני כן יוצאת למקומות, וכן נוסעת באוטובוסים וכו'. בטיפול פסיכולוגי שהתחלתי לאחרונה (לאו דווקא בגלל החרדות, יש לי הרבה בעיות), הגענו למסקנה שאני לא חווה שלב של המנעות בגלל הפחדים שלי, וכנראה זה מתבטא בלילה. כמו שאמרתי, רוב הזמן יש לי את החרדות האלו (חוץ משזה נעלם לתקופות- איכשהו, בעיקר תקופות שאני די שמחה ומרוצה מהחיים שלי, כי אני עוברת תקופה לא קלה לאחרונה מכל מיני סיבות, ואני גם קצת טיפוס כזה, או בתחילת השנה שקיבלנו הלם קצת מכל השעות אפס ויצא לי לישון כלכך קצת בלילה כשהייתי מתמוטטת לתוך המיטה בערבים בלי לחשוב), אבל בתקופה האחרונה זה החמיר. בחודש וקצת האחרונים יש לי בעיות ממש קשות להרדם. רוב היום עובר בסדר, עד הדקות שלפני השינה, שאני מתחילה להאתרגן. פתאום עוברת לי המחשבה בראש של "אולי היום?" וכל רעש משגע אותי. אני מתחילה להאמין שהתקרה תקרוס עלי כל רגע, טיל יופצץ אל עבר הבית שלי ברגע שאעצום את העיניים, ואולי פתאום בלילה אבא שלי יתחרפן, ויחליט להרוג את כולנו. עד כדי כך. אני מאוד עייפה, ואני יודעת שאם אני רק אשכב במיטה ומאוד אתאמץ אני ארדם, רק שאני בכלל לא רוצה לישון במיטה. וזה יוצר מצב של או שאני בסוף נרדמת בשעות מאוד מאוד מאוחרות (4-5 בבוקר) מייאוש, או, כמו שקרה בשבועיים האחרונים, אני פשוט ישנה על הספה, וזה גם לא בדיוק חלק- זה לנסות להרדם למרות כל הרעשים, מול ערוץ הקניות ולהרדים את עצמי עם תשחץ. לפני זה היתה תקופה שאם לא הצלחתי להרדם, הייתי הולכת לישון במיטה של אחותי או במיטה של ההורים שלי. איזו בושה, ילדה בת 16 וחצי שישנה עם ההורים שלה. כמו שהזכרתי קודם, בבגלל שבזמן האחרון זה החמיר, ההורים שלי הסכימו להפנות אותי לפסיכולוגית. זה די שימח אותי, כי גם מעבר לחרדות לילה האלו, כמו שאמרתי, יש לי הרבה בעיות. בינתיים היתה רק פגישה אחת, אז אין לי כלכך מה להגיד. הקטע שזה קורה רק בבית. כשאני ישנה אצל חברים או בסמינרים, אני נרדמת תוך שניות. וגם כשהייתי ישנה פעם אצל ההורים היה לי קל יותר, אבל גם זה נעלם, וגם שם אני משתגעת. בשבוע האחרון המצב החמיר עוד יותר, וגם התחלתי לשמוע דברים. מאנשים שמתקתקים על המקלדת כשכולם ישנים (וזה לא היה מהשכנים) ועד קולות ממשיים של אנשים, ולא מהרחוב. אני מפחדת שאני מתחילה לפתח מחלת נפש כלשהי, כמו סכיזופרניה. בכלל, אני אדם מאוד רגשי, ואני גם חיה בסביבה ביתית שיכולה לעודד סכיזופרניה (אב סכיזופרגני), אז זה גם מצב שיכול לקרות? ועוד דבר- זה נורא טיפשי, אבל אני כמעט ולא חולמת חלומות רעים. נורא מפחידה אותי העובדה של לחלום, כי אני לא יודעת מה הולך לקרות שם ובכל רגע יכולים לאכול אותי או משהו, אבל כשאני חולמת אני כמעט ולא מרגישה את זה. כבר מעל לשנה ומשהו שלא היה לי סיוט, וגם זה קורה בפעמים מאוד רחוקות, ואני גם לא זוכרת את החלומות שלי, רק בפעם בהרבה זמן. חוץ מזה (לא יודעת אם זה קשור), אני גם כנראה סובלת מחרדה חברתית של שנים בערך, ועוד משהו שכבר נעלם- לפני כשנתיים בערך היו לי חרדות ממשהו מאוד מוזר. חפצים שנופלים בצורה מקבילה לרצפה, נשבעת. עפרונות, טושים, כל דבר שהיו מרימים בצורה מקבילה לרצפה או לשולחן או לכל משטח ועוזבים אותי, והרגע שהוא פוגע באותו משטח, היו מצררים אותי. אבל רק בצורה מקבילה. כשהייתי חושבת על חפצים יותר גדולים הייתי משתגעת. פעם היה לי חלום שמישהו הפיל גיטרה ככה והיא התנפצה, וקמתי מהשינה והייתי במן התקף כזה, התחלתי למלמל ולבכות והיו לי צמרמורות והמחשבה לא עזבה אותי, זה קרה כמה פעמים, גם כן בדרך כלל בלילה, פתאום היה נכנס לי ג'וק כזה. אבל זה נעלם כבר מזמן, סתם רציתי לראות אם זה היה קשור ומה זה, כי לא שמעתי על זה אף פעם (אפילו לא באתר של הפוביות).
