The Guardian17
New member
בעייה שכזו
אני לא יודע מאיפה להתחיל. באמת. אך בינתיים הסטריאו של הטלויזיות בבית אינו מנעים את אוזניי. גם תבנית העוגה שנשארה לבדה על השולחן במטבח כיתומה כנראה לא נלקחה לכיור. זה התחיל ממחלה נוראה, מחלה שצריך פשוט למצוא לה מרפא. הדבר קרה כשבדיוק עליתי לכיתה א', עוד הייתי קצת בגן. אבי ז"ל חלה בסרטן באותה תקופה ונפטר תוך מספר מועט של חודשים. ההלם היה כבד, המשפחה לא ידעה איך לאכול את זה, מה לעשות. אמי הייתה פשוט במצב נורא באותה תקופה, אני יכול להבין. ואני, שבקושי הבנתי משהו - כן הבנתי. הבנתי לא מעט. להלוויה לא רצו לקחת אותי, העדיפו להשאיר אותי עם הילדים של חברה של אמא שלי. אני זוכר את זה. אחרי תקופה מסוימת, נאמר 4 שנים לערך, אחרי שכל המשפחה באמת סבלה, שהיה קשה לעכל את האובדן הכבד הזה שנחת על משפחתנו, אמי הכירה מישהו. לכאורה זה נראה כי היא ממשיכה ב"שלב ב'" בחייה, שהיא רוצה להתגבר על הבדידות הזו בה היא נמצאת. אני זוכר שמשפחתי לא מנעה זאת ממנה, עודדה ותמכה.. צריך להמשיך בחיים. ואולם, נראה כי הדברים לא הסתדרו כפי שהם היו אמורים להיות. אמי הכירה מישהו שבלשון המעטה אף אחד לא היה רוצה להסתובב איתו. איש מבוגר ממנה ב-5 שנים לערך, גרוש ושאינו מדבר עם משפחתו כלל. אחרי שנה של הכרות אמי הכניסה את האדם הזה לביתנו, בית בו 2 האחים הגדולים שלי ואני גרנו. המצב לא היה בשמיים. היו לא מעט חיכוכים שהצטברו בין האחים שלי ואני לבין אותו חבר של אמי. אמי המשיעה בשלה, כאילו שום דבר אינו קורה. עם הזמן גם אחיי עזבו את הקן ואני נשארתי "לבדי". אמי, החבר ואני. הגעתי למצב בו אני נמצא בחדר הרבה. לא יוצא ממנו בגלל שהוא כל הזמן בסלון. כל כל כל הזמן. יש לו בעיית שמיעה לא קטנה והוא מרים תמיד את הקול ממש גבוה. זה לא משנה כמה נאמר לו שינמיך, הוא יעשה זאת ויגביר לאחר כמה דקות. ואמא שלי מתעצבנת. צועקת עליו, מתרגזת... שום דבר לא קורה. הוא גם אדם מאוד שמן, הוא אוכל כל דבר פשוט פי 3 מאדם ממוצע. גומר לנו את אוכל בבית במהירות הבזק, ואני ממש לא צוחק. ביסודי ובתיכון הגעתי למצב כזה שפשוט לא היה לי נעים להביא חברים הבייתה. הייתי אומר להם "אתם נכנסים ישר לחדר שלי". על זוגיות בכלל אין מה לדבר, פרטיות אין כמעט בבית הזה. כל הזמן הוא מאוייש... אי אפשר לצפות בסרט בשקט או לאכול ארוחה לאור הנרות. כל הזמן רעש, כל הזמן טינופת במטבח כי הוא לא יודע לאכול ולועס כמו פרה. מתחצף, מזלזל, עושה דווקא !!!! ואני יודע את זה. כאילו שהוא איזה בנאדם נורא שנחת על המשפחה שלנו ואין לי מושג מדוע אמי משאירה אותו בבית. ואני פשוט נשאר חסר אונים עם הדבר הזה. לפני שהתגייסתי כתבתי את הדברים הללו. הייתי חסר אומנים, פשוט הרגשתי שהכל תקוע לי בחיים בגלל שהוא נמצא בבית. להכנס לבית היום זה כמו להכנס לבית של מישהו זר, לא לאמר שלום כי אני לא מדבר איתו כבר יותר מחצי שנה, לא לראות סרט בסלון כי הוא שם כל הזמן ואמא צועקת עליו כל הזמן שינמיך (אה, ואני לא אומר לו להחפף מהסלון כי זה נשאה לי טפשי מדי. אז אחיה בסלון של החדר שלי...3 על 4 מ' זה כזה נורא ?). והכל ממשיך, נשאר אותו דבר, לאמא לא אכפת. בזמן האחרון גם עם אמי יש "תקלות" והיא ממש עושה לי בעיות. צועקת עלי כל הזמן, חושבת שאני עדיין בן 13 כדי שהיא תגיד לי מתי לסדר את חדרי. על הכסף היא גם כבר מתקמצנת ורוצה שאני אקנה הכל מהויזה שלי, אני חייל !!! אני לא יכול לממן כל דבר... ואני משתדל שלא לבזבז. מאוד משתדל. אני חוזר הבייתה כל יום והיא רק מציקה. פעם ביקשתי שתקפיץ לי משהו לבסיס כי הייתי ממש רעב ואני קצת בעייתי באוכל והיא אמרה שהיא צריכה לצאת לאנשהו והיא לא יכולה לעזור לי בזה... סלחו לי על המילה, אבל היא כמו שוטרת. אפילו יותר מזה. לדבר איתה גם בטלפון זה זוועה כי היא כל הזמן עושה "טוב..יאללה..ביי..ביי...ביי..". ואאז היא עוברת לויכוחים איתו, מתעמתת איתו על שטויות, הוא לפעמים מרגיז אותה בכוונה, אני מרגיש את זה. משאיר אורות סתם ככה פתוחים, אוכל דברים שהיא שמרה לנכדים שלה, סוגר לה את הדוד מתי שהיא צריכה לצאת לאנשהו... אוף. אני לא מבין את זה. לפעמים היא פשוט שואלת אותי "למה אתה כל כך שונא אותי" ??? ואז אני משפיל עינים, לא אומר כלום. מראה לה את התבנית עוגה שנשארה על השולחן במטבח, עם הנמלים, שכבר הגיעו לסעודתם. הכל בגללך אמא. הכל בגללך.
אני לא יודע מאיפה להתחיל. באמת. אך בינתיים הסטריאו של הטלויזיות בבית אינו מנעים את אוזניי. גם תבנית העוגה שנשארה לבדה על השולחן במטבח כיתומה כנראה לא נלקחה לכיור. זה התחיל ממחלה נוראה, מחלה שצריך פשוט למצוא לה מרפא. הדבר קרה כשבדיוק עליתי לכיתה א', עוד הייתי קצת בגן. אבי ז"ל חלה בסרטן באותה תקופה ונפטר תוך מספר מועט של חודשים. ההלם היה כבד, המשפחה לא ידעה איך לאכול את זה, מה לעשות. אמי הייתה פשוט במצב נורא באותה תקופה, אני יכול להבין. ואני, שבקושי הבנתי משהו - כן הבנתי. הבנתי לא מעט. להלוויה לא רצו לקחת אותי, העדיפו להשאיר אותי עם הילדים של חברה של אמא שלי. אני זוכר את זה. אחרי תקופה מסוימת, נאמר 4 שנים לערך, אחרי שכל המשפחה באמת סבלה, שהיה קשה לעכל את האובדן הכבד הזה שנחת על משפחתנו, אמי הכירה מישהו. לכאורה זה נראה כי היא ממשיכה ב"שלב ב'" בחייה, שהיא רוצה להתגבר על הבדידות הזו בה היא נמצאת. אני זוכר שמשפחתי לא מנעה זאת ממנה, עודדה ותמכה.. צריך להמשיך בחיים. ואולם, נראה כי הדברים לא הסתדרו כפי שהם היו אמורים להיות. אמי הכירה מישהו שבלשון המעטה אף אחד לא היה רוצה להסתובב איתו. איש מבוגר ממנה ב-5 שנים לערך, גרוש ושאינו מדבר עם משפחתו כלל. אחרי שנה של הכרות אמי הכניסה את האדם הזה לביתנו, בית בו 2 האחים הגדולים שלי ואני גרנו. המצב לא היה בשמיים. היו לא מעט חיכוכים שהצטברו בין האחים שלי ואני לבין אותו חבר של אמי. אמי המשיעה בשלה, כאילו שום דבר אינו קורה. עם הזמן גם אחיי עזבו את הקן ואני נשארתי "לבדי". אמי, החבר ואני. הגעתי למצב בו אני נמצא בחדר הרבה. לא יוצא ממנו בגלל שהוא כל הזמן בסלון. כל כל כל הזמן. יש לו בעיית שמיעה לא קטנה והוא מרים תמיד את הקול ממש גבוה. זה לא משנה כמה נאמר לו שינמיך, הוא יעשה זאת ויגביר לאחר כמה דקות. ואמא שלי מתעצבנת. צועקת עליו, מתרגזת... שום דבר לא קורה. הוא גם אדם מאוד שמן, הוא אוכל כל דבר פשוט פי 3 מאדם ממוצע. גומר לנו את אוכל בבית במהירות הבזק, ואני ממש לא צוחק. ביסודי ובתיכון הגעתי למצב כזה שפשוט לא היה לי נעים להביא חברים הבייתה. הייתי אומר להם "אתם נכנסים ישר לחדר שלי". על זוגיות בכלל אין מה לדבר, פרטיות אין כמעט בבית הזה. כל הזמן הוא מאוייש... אי אפשר לצפות בסרט בשקט או לאכול ארוחה לאור הנרות. כל הזמן רעש, כל הזמן טינופת במטבח כי הוא לא יודע לאכול ולועס כמו פרה. מתחצף, מזלזל, עושה דווקא !!!! ואני יודע את זה. כאילו שהוא איזה בנאדם נורא שנחת על המשפחה שלנו ואין לי מושג מדוע אמי משאירה אותו בבית. ואני פשוט נשאר חסר אונים עם הדבר הזה. לפני שהתגייסתי כתבתי את הדברים הללו. הייתי חסר אומנים, פשוט הרגשתי שהכל תקוע לי בחיים בגלל שהוא נמצא בבית. להכנס לבית היום זה כמו להכנס לבית של מישהו זר, לא לאמר שלום כי אני לא מדבר איתו כבר יותר מחצי שנה, לא לראות סרט בסלון כי הוא שם כל הזמן ואמא צועקת עליו כל הזמן שינמיך (אה, ואני לא אומר לו להחפף מהסלון כי זה נשאה לי טפשי מדי. אז אחיה בסלון של החדר שלי...3 על 4 מ' זה כזה נורא ?). והכל ממשיך, נשאר אותו דבר, לאמא לא אכפת. בזמן האחרון גם עם אמי יש "תקלות" והיא ממש עושה לי בעיות. צועקת עלי כל הזמן, חושבת שאני עדיין בן 13 כדי שהיא תגיד לי מתי לסדר את חדרי. על הכסף היא גם כבר מתקמצנת ורוצה שאני אקנה הכל מהויזה שלי, אני חייל !!! אני לא יכול לממן כל דבר... ואני משתדל שלא לבזבז. מאוד משתדל. אני חוזר הבייתה כל יום והיא רק מציקה. פעם ביקשתי שתקפיץ לי משהו לבסיס כי הייתי ממש רעב ואני קצת בעייתי באוכל והיא אמרה שהיא צריכה לצאת לאנשהו והיא לא יכולה לעזור לי בזה... סלחו לי על המילה, אבל היא כמו שוטרת. אפילו יותר מזה. לדבר איתה גם בטלפון זה זוועה כי היא כל הזמן עושה "טוב..יאללה..ביי..ביי...ביי..". ואאז היא עוברת לויכוחים איתו, מתעמתת איתו על שטויות, הוא לפעמים מרגיז אותה בכוונה, אני מרגיש את זה. משאיר אורות סתם ככה פתוחים, אוכל דברים שהיא שמרה לנכדים שלה, סוגר לה את הדוד מתי שהיא צריכה לצאת לאנשהו... אוף. אני לא מבין את זה. לפעמים היא פשוט שואלת אותי "למה אתה כל כך שונא אותי" ??? ואז אני משפיל עינים, לא אומר כלום. מראה לה את התבנית עוגה שנשארה על השולחן במטבח, עם הנמלים, שכבר הגיעו לסעודתם. הכל בגללך אמא. הכל בגללך.
