בעיקר בשביל לשפוך את הלב-שונאת את העבודה שלי
שלום. אני כותבת כאן בעיקר בכדי לשתף אתכם בתחושותיי. אני בת 33 ובחצי שנה האחרונה עובדת כעוזרת אישית בחברה קטנה. בחברה היינו 25 איש, ולאחר קיצוצים נותרנו 10 אנשים. את הפונקציה שלה נתתי עזרה אישית- פיטרו וכיום אני בעיקר על תקן ממלאת חורים (מחליפה את פקידת הקבלה, את המזכירה של המנכ"ל, את המזכירה של הבעלים וכיו,). באופיי- אני אדם מאוד חם ולבבי. במקום העבודה הקודם, בו מרקם היחסים היה נעים ביותר, היייתי מתעכבת איזה רבע שעה במסדרון -לדבר עם כולם, נשיקות לחבריי וכיו"ב. במקום הנוכחי- הקרירות והרכילות שולטים ביד רמה.ביום שבו אמרתי שאני לא מוכנה יותר להחליף את מקומן של פקידות הקבלה, משום שלא לשם זה הגעתי (החלפה של פקידת הקבלה בין 1-5 פעמים ביום)- הפיצו עלי שמועה שאני "שרוטה בראש" ו"תופסת מעצמי". מהדיכאון ירדתי 6 קילו. הפן החיובי הוא- שאני נראית טוב ומתלבשת בהתאם. המנכ"ל של החברה מאוד מספמפט אותי ורוצה שאהייה מזכירתו האישית. אחד היועצים בחברה ששוחח עימו, אמר שיש בעיה איתי. את הבעיה הוא הגדיר (זה ציטוט!): "היא מינית מידי". כלומר, עצם העובדה שאני מנשקת לשלום בבוקר, טופחת בחבביות על כתפם של אנשים, נכנסת לחדר לשיחות ידידותיות (פעם ישבתי על השולחן של מנהל הפרוייקטים, בשיחה ידידותית- לוקחת על זה אחריות! זה לא היה בסדר מצידי!). אני אדם מאוד מקצועי ומבצעת עבודתי במהירות, יעילות, על הצד הטוב ביותר. תמיד מקבלת תשבוחות. אבל רע לי, אנשים. אני קמה בבקרים בתחושת מיאוס, מתהלכת ופועלת רק בכדי לעבור את היום ולסיים את החודש עם שכר. אולי אני צריכה להגיד תודה שבתקופה כזו יש לי עבודה (ושכרי גבוה). ועדיין, בשיקול של עלות-תועלת, כנראה אני עדיין מעדיפה את הפן החומרי במחיר הנפש. מרגישה שאני מוכרת נפשי לשטן. HELP.
שלום. אני כותבת כאן בעיקר בכדי לשתף אתכם בתחושותיי. אני בת 33 ובחצי שנה האחרונה עובדת כעוזרת אישית בחברה קטנה. בחברה היינו 25 איש, ולאחר קיצוצים נותרנו 10 אנשים. את הפונקציה שלה נתתי עזרה אישית- פיטרו וכיום אני בעיקר על תקן ממלאת חורים (מחליפה את פקידת הקבלה, את המזכירה של המנכ"ל, את המזכירה של הבעלים וכיו,). באופיי- אני אדם מאוד חם ולבבי. במקום העבודה הקודם, בו מרקם היחסים היה נעים ביותר, היייתי מתעכבת איזה רבע שעה במסדרון -לדבר עם כולם, נשיקות לחבריי וכיו"ב. במקום הנוכחי- הקרירות והרכילות שולטים ביד רמה.ביום שבו אמרתי שאני לא מוכנה יותר להחליף את מקומן של פקידות הקבלה, משום שלא לשם זה הגעתי (החלפה של פקידת הקבלה בין 1-5 פעמים ביום)- הפיצו עלי שמועה שאני "שרוטה בראש" ו"תופסת מעצמי". מהדיכאון ירדתי 6 קילו. הפן החיובי הוא- שאני נראית טוב ומתלבשת בהתאם. המנכ"ל של החברה מאוד מספמפט אותי ורוצה שאהייה מזכירתו האישית. אחד היועצים בחברה ששוחח עימו, אמר שיש בעיה איתי. את הבעיה הוא הגדיר (זה ציטוט!): "היא מינית מידי". כלומר, עצם העובדה שאני מנשקת לשלום בבוקר, טופחת בחבביות על כתפם של אנשים, נכנסת לחדר לשיחות ידידותיות (פעם ישבתי על השולחן של מנהל הפרוייקטים, בשיחה ידידותית- לוקחת על זה אחריות! זה לא היה בסדר מצידי!). אני אדם מאוד מקצועי ומבצעת עבודתי במהירות, יעילות, על הצד הטוב ביותר. תמיד מקבלת תשבוחות. אבל רע לי, אנשים. אני קמה בבקרים בתחושת מיאוס, מתהלכת ופועלת רק בכדי לעבור את היום ולסיים את החודש עם שכר. אולי אני צריכה להגיד תודה שבתקופה כזו יש לי עבודה (ושכרי גבוה). ועדיין, בשיקול של עלות-תועלת, כנראה אני עדיין מעדיפה את הפן החומרי במחיר הנפש. מרגישה שאני מוכרת נפשי לשטן. HELP.