בעלים...

[ילדים בדרך 3]

בעלים...

היי בנות,
רציתי לדעת עד כמה אתן משתפות את הבעלים שלכן במה שעובר עליכן בתקופה הזו?
האם הם מעודכנים בכל הוראת רופא? זריקה? בדיקה? או רק בכלליות...
ומעבר לצד הטכני - משתפות אותם ברגשות? בתקוות? במילים אחרות - חופרות להם...?

 

[נתנאלה2]

ואי ואי ואי, איזה שאלה שאלת

אני מאמינה שהתשובה תלויה ברמת התקשורת בן בני הזוג באופי של האשה,האם היא פתוחה, יכולה לדבר על רגשות, באופי של בן הזוג . האם בן הזוג מספיק רגיש ויכול להכיל ?עד כמה הטיפולים משפיעים על הזוגיות.עד כמה בן הזוג משתתף פעיל בנושא הטיפולים, ובסך הכל מדובר כאן על ילד שלישי .בגדול אצלנו , בכל הצד הטכני הוא ידע, זריקות ובדיקות ,תמיד הלכנו לרופאים ומומחים יחד , כולל כל בדיקות ההריון .מאידך בצד הנפשי כמעט ולא שיתפתי ,פעמים רבות הוא קרא אותי כאן ובפוריות, מצאתי שהרבה יותר קל לי לשתף נשים שחוות את הקשיים הללו שהרי דיברנו באותה שפה .פעמים רבות היה לו קשה להכיל את העצב שבי. כדמות דומיננטית בבית ובכלל, הבית היה מושפע מכך,היו ימים קשים שמצב רוחי היה באזור צינורות הביוב .אבל לאורך כל הדרך, הרגשתי שהאיש תומך בי וברצוני לילד שלישי. מקווה שעזרתי

 

[1me too1]

בעלי שותף בהכל

יושב לידי כשאני מזריקה, מגיעה לבדיקות חשובות, לא אולטרסאונד שיגרתי, מודע למה שאני מרגישה, חושבת ובכלל אנחנו די באותו ראש, רק שהוא עדיין אופטימי ואני כבר לא.....
&nbsp

 

[ילדים בדרך 3]

משתפת גם...

אז עשינו הזרעה...
בעלי התחיל עבודה חדשה לא מזמן אז נסענו ברכבים נפרדים.
הגעתי קצת אחריו אחרי ששמתי את הילדים, הוא כבר עשה את שלו...
אמר שיש לו פגישה שלא הרגיש בנוח להזיז כעובד חדש.
וכך מצאתי את עצמי מחוץ למעבדת הזרע יושבת ובוכה. הרגשתי פתאום לבד כל כך...
בד"כ הוא מעורב בצד הטכני אבל רגשית פחות, אולי כי אני פחות משתפת כי לא בטוחה שיצליח להכיל.
אנחנו בטיפולים בגלל בעית זרע, מבחינתי אין כל משמעות איפה הבעיה. כזוג אנחנו אחד, אבל יכול להיות שלו קשה עם זה יותר משהוא מראה?
&nbsp
נתנאלה עזרת מאוד.
1 me too אל תאבדי אופטימיות, תידבקי מבעלך.
&nbsp
בהצלחה !!!

 

[1me too1]

כבר קרה, בגלל אילוצים שבעלי נסע מוקדם בבוקר לתת זרע, והלך לעבודה או חזר הביתה כי היה צריך לקחת את הילדון לבית הספר, ואני הלכתי לבד להזרעה עצמה. גם להחזרה ב IVF הלכתי לבד פעם אחת - כי לא היתה ברירה.
אני בטוחה שקשה גם להם, לא בטוחה אם קשה כמו לנו, אבל בטוחה שהם לא עמידים בפני זה

שולחת לך אין ספור חיבקים

יהיה בסדר

חייב להיות

 

[anguly]

היה פער מאד גדול בין טיפולים

לילד ראשון לשני.
בילד ראשון הוא היה בא איתי לכל בדיקה ומעורב מאד בהכל..
בסבב השני, הוא היה מגיע רק ביום השאיבה (כי צריך מלווה).
הוא היה שותף במובן של התלבטויות מה לנסות עוד וכ', וגם ברמה הטכנית של מתי מזריקים מה וכו'.
בצד הרגשי הרבה פחות, גם אני מצאתי שנח לי לשתף פה וחברות שותפות לדרך ולא אותו.
ואני מאד מבינה את הלבד הזה.
בהחזרה האחרונה הלכתי לבד, זה היה מוקפאים ולא היה צורך טכני שהוא יבוא, אז חסכתי לו יום עבודה והלכתי לבד.
וכל הדרך אחרי ההחזרה הרגשתי מין יאוש כזה, שהדרך אין לה סוף (אחרי 3 שנים). ומההחזרה הזו בסוף יש לי את מיכל וענת.
אני מאד מבינה את תחושת הלבד, אבל אני חייבת לומר שאם הייתי מבקשת שיבוא, הוא היה בא, זה פשוט היה נראה לי מיותר בפעם ה14, כי מה היא שונה מכל הקודמות וחבל על ימי עבודה. אבל זה באמת אולי טעות כי הצד הנפשי לא פחות חשוב, והלבד הזה מאד לא נעים.
חיבוק
&nbsp
&nbsp

 

[שוקולדמנטה]

משתפת חלקית

בצד הטכני הוא שותף מקפיד להגיע לכל שאיבה והחזרה, ואם יכול גם לבדיקות השונות (כל עוד לא כרוך בהפסד עבודה). יודע את הוראות הרופא, שותף בהחלטות. משתדל להיות ליידי בזריקות....
אבל ברגשות מודה לא תמיד משתפת, יודעת שהטיפולים מאוד קשים לו, הציפייה, והאכזבה.
השנה עברתי כמה הריונות כימיים וכגודל הציפייה היתה האכזבה, אז באחרון כבר העדפתי לא לספר על הבדיקת דם הראשונה אלא לחכות לתוצאות של הבדיקה הבאה, ולא חפרתי יותר מדי כמ רע לי, כי הוא ממש חשב שבאותו הפעם ילך. למה להכניס אותו לדיכאון יחד איתי.