בעלי, בנו, ואני

uriya38

New member
מס' דברים בתגובה לתגובתך:

ראשית, חשוב לי להבהיר שאני חלוקה מאוד על בעלי לגבי החלטה זו, אני מאמינה שהיא לא נכונה לילד ולא לזוגיות.
נעשו על כך שיחות רבות, אך כפי שכתבתי בעלי איננו בשל לבצע את השינוי באופן חד, ו"סוחב" אותו באופן הדרגתי (מ-א-ו-ד ה-ד-ר-ג-ת-י), מאחר ומדובר בילד רגיש מאוד, שתלוי באביו (גם כאן לדעתי באופן שכבר אינו לחלוטין בריא, אך זו רק דעתי האישית) ושאינו קשור באותה מידה לאימו. ושמפעיל מניפולציות רגשיות על אביו, גם אם לא במודע. במקביל בעלי מסרב ללכת בשלב זה לייעוץ מכל סוג שלו, ומשכנע את עצמו (לפחות כלפי חוץ) שאני מגזימה, ושהוא פועל נכון בנסיבות הקיימות.
אני מסכימה איתך לגבי המרחב האישי שהילד זקוק לו עם אביו, ותאמיני לי שאני מספקת אותו מעל ומעבר (אם תקחי את עניין השינה, שאפילו עליו ויתרתי, תוכלי להאמין לי...)
לגבי המיטה- הבהרה חשובה: אני ישנה בחדרנו המשותף, ובעלי ישן עם בנו בחדרו של הבן.

לכן, לאור המצב, והסירוב של בעלי כרגע לבמע שינוי, פניתי לכאן בעיקר כדי לקבל תמיכה ולהבין האם אני אכן חוטאת לבן ולזוגיות בכך שלעיתים הקושי של הסיטואציה מתבטא במצבי רוח שלי ובתגובות רגשיות שונות (עד כדי כך שבעלי חש ומאשים אותי שאני יוצרת סביבה לא מזמינה ומנוכרת כלפי בנו).

ולגבי העוגיות- אני חולקת עלייך
. ילד יחיד, שנמצא במשך ימים ארוכים עם שני מבוגרים, ולעיתים גם מטבע הדברים נוטה להשתעמם, יכול להנות מהכנת עוגיות משותפת (אם אני כבר מכינה אותם) כמו מהכנת עוף בתנור, או כל תעסוקה אחרת שהוא מוצא בה עניין. בגיל 12 וגם בגיל 17.
 
זה לא העניין של הגיל

זה העניין של המציאות.
הרבה ילדים כשאחד ההורים לא בבית - מילואים, חו"ל, גירושים... ישן קצת אצל ההורה השני במיטה.
אבל כששני בני הזוג בבית - גם אם לא שניהם הוריו הביולוגים, הוא חוזר לישון במיטה שלו אחרי מגיל בית ספר.
 
רגע לפני ששופטים את האחר......

שאלתה של אוריה נגעה בלינה של ילד בן 12 עם אביו במיטה הזוגית שלהם באופן קבוע ותדיר בכל פעם שהוא מתארח בביתם. המצב שנוצר מלמד על האחריות של שני בני הזוג להתהוותו, כל אחד מסיבותיו הוא, ופחות לאשמה של מי מהם.
למרות הקושי, ניכר שאוריה עושה מאמצים גדולים לשילובו של הילד ב"חלקה המשותפת" שלה ושל בעלה (אביו של הילד) על מנת שירגיש שייך ורצוי. מנקודת מבטי, הפניית אצבע מאשימה אליה חוטאת לסיפור המקרה.
 
השאלה שלי כשיוולד התינוק איפה הוא יישן ובמקרה שבעלך ימשיך

לישון עם בנו הבכור האם הוא יהיה שותף הקימה לתינוק בלילה?
 

uriya38

New member
בעלי, בנו, ואני

סליחה מראש על אורך הפנייה, ותודה רבה!
במהלך שנות גרושיו, בנו של בעלי (בן 12) התרגל לישון איתו במיטה כאשר הוא אצלו בסופי שבוע ובחופשות.
כאשר נכנסנו לקשר (לפני כשנה וקצת, נשואים כחמישה חודשים), היה ברור לבעלי ולי שעניין השינה הוא "אישיו" (הילד רגיש מאוד וקשור לאביו באופן נדיר, והקשר עם האם פחות טוב ותומך למרות שהוא גר אצלה), ושחייב יהיה להיעשות תהליך סביב זה, אבל לא ידעתי עד כמה זה יהיה מורכב.
כיום (כשנה של מגורים משותפים) המצב הוא שכאשר הילד אצלנו, הוא ישן עם אביו, ואני בחדר לבד (כשהקושי העיקרי מבחינתי, מעבר לכך שאני מוצאת בזה מצב שאינו בריא לילד, הוא שבחופשות ארוכות יכולים להיות שבוע ואף שבועיים כאלו ברצף, כשהשלכה היא שלמעשה בימים אלו אין לנו אף לא רגע של פרטיות (שמתאפשר לרוב הזוגות עם הפרישה לחדר השינה). ולפחות אחת לחודשיים שלושה יש שבוע כזה (ולפעמים יותר)..

לאחר קונפליקטים וקשיים רבים סביב הנושא, במשך תקופה ארוכה השתדלתי "לשחרר", מתוך הבנה שהן בעלי והן בנו לא בשלים לכך, ושהתהליך יהיה כפי הנראה ארוך משחשבתי, ושכל עיסוק בנושא גורר את הזוגיות שלנו למערבולת הרסנית.
עם זאת די סמוך לחתונה נכנסתי להריון, וכיום אני בחודש רביעי, ולאחרונה משהו השתנה באיזון שלי וביכולת שלי להכיל את המצב (גם הורמונים, גם בעקבות צורך גדול יותר בקרבה לבעלי, וגם בשל חששות מהתנהלות סביב הלידה וכוחות הנפש שלי להכיל את המצב אם יימשך גם בתקופה זו)

חשוב לי לציין כי למרות הקושי הזה, בסה"כ הקשר שלי עם הילד הוא טוב, ואני משקיעה בו. אולי לא כמו האמא החורגת האידיאלית,
אבל לדעתי גם לא מעט (כשהאווירה טובה בבית יש בנינו הומור, שיחות ארוכות, הכנת עוגיות ביחד, משחקים כשמשעמם לו, וגם דברים טכניים כמו לקנות לו בגדים מיוזמתי כשהוא צריך, לדאוג שהחדר יהיה תמיד מסודר ונוח כשהוא מגיע ועוד), ולרוב נראה שדי נוח לו איתי.

כך קורה שכיום, כמו שרשמתי למעלה, יש מצבים, בעיקר עכשיו עם ההריון, בהם יותר קשה לי "לשחרר" לגמרי לגמרי ולשדר "עסקים כרגיל" (לדו' בימים אלו, כשהוא אצלנו למשך עשרה ימים. ובעיקר תשעה לילות
, ואז יש לי יותר רגעים של מסוייגות או ריחוק (הם לא רבים, ומופיעים בעיקר בשלב ה"מעבר" כשהוא מגיע אלינו, או במצבים חריגים. אבל הם ישנם במידה מסויימת). זה לא שאני מגעילה אל הילד או משהו אבל כן קצת יותר מרוחקת (משניהם), או קצת יותר מוטרדת ועצובה, ובעיקר קצת פחות "עליזה וזורמת" עם האנרגיה של בעלי שמנסה ליצור תמיד אווירה קלילה וטובה..

בעלי כועס עלי על הביטויים הרגשיים האלו, וטוען שאני גורמת לבנו להרגיש לא רצוי, ומייצרת בית בו קבוע (לדבריו) ההרגשה "לא מזמינה", ושהילד מגיע לבית שיש בו שקט ומתח כי יש מבוגר שעושה איתו מלחמות. ו"מאיים" שאם כ"כ קשה לי, הוא ימצא לעצמו סידור אחר לזמנים שהילד אצלו.
(רק כדי להעמיד בפרופורציות- בפעם הקודמת שהילד היה אצלנו במשך שבוע, היה פורים, ובין השאר הלכתי וקניתי לו אביזרי תחפושת זהים לאלו שכבר היו לאביו ולי כדי שנתחפש כמשפחה, וכל אותו שבוע האווירה הייתה נעימה, וכך גם ברוב השבתות שהוא נמצא).
בנוסף בעלי טוען שכל המעשים ה"נכונים" האלו שלי לא מכסים על "התחושה" שאני מייצרת.

האם יש צדק בדברים של בעלי? האם זה כ"כ חמור ו"לא ייעשה" שאני לא תמיד מסתירה שיש לי קושי (כי בעלי מיד מבין למה זה קשור, וייתכן שלפעמים גם הילד קולט במידת מה, כי הוא ילד רגיש ולא טיפש, וזה מלחיץ אותו, שאם אני "לוחצת" בכיוון, עלול להתרחש השינוי שהוא כ"כ מפחד ממנו ומתנגד לו..),
האם במידה ואכן נוצרת אווירה מתוחה בבית בגלל התנהלות מתוחה יותר או פחות שלי (ואף פעם זה לא נמשך לזמן רב) זה ממש לא בסדר כלפי הילד, ונחשב "ניהול מלחמות"?
האם זה שהנחתי לבעלי לעשות את השינוי בסידורי השינה בקצב שלו, וזה לא על סדר היום ואני לא כל הזמן מציקה ומתלוננת על זה, אינו צעד מספיק, ובשביל רווחתו של הילד אני מחוייבת גם לעשות מאמץ ולהפגין תמיד חזות מסבירת פנים ושמחה בנוכחותו, ולהסתיר/ להכחיד לגמרי כל רגש של קושי סביב שהייה ארוכה הכוללת לילות רבים?

כי איכשהו, נראה לי שאני מבינה ומכילה מעל לממוצע, ולא מגיע לי חוסר הסבלנות הזה לקשיים שאני מבטאת, והאשמות כ"כ חמורות בעקבותיהן.

אשמח מאוד לשמוע חוות דעת.
ושוב תודה.
 
אני, בעלי ובנו

ראשית, תודה לך על השיתוף והפירוט. אתייחס ברשותך לכמה נקודות:

בנוגע לילד: ילד בן 12 לא אמור לישון עם מי מהוריו! ואין זה משנה אם הוריו הביולוגיים חיים ביחד או בנפרד....למי מהם הוא קשור יותר, וכדומה.
ניתן להסיק מתיאורך את מצב הדברים כי מדובר על בעיה שעיקרה "חוסר נפרדות פסיכולוגית" (Separation-Individuation) בין האב לבנו. תהליך שבו בתחילת דרכו של כל תינוק הוא בלתי נפרד ותלוי באופן מלא הן רגשית והן פיזית בהוריו, אך ככל שהוא גדל ומתפתח, על הוריו חלה האחריות לדאוג לסייע לו להפוך לאינדיבידואל בטוח ונפרד מהם. אין מדובר על "נטישת הילד", אלא על תהליך טבעי שבו הורים מובילים את הילד לתחושת מסוגלות, אמונה בעצמו וביטחון רגשי, בדרכו לצאת לחיים עצמאיים כבוגר. כשההורים עושים את עבודתם כראוי, נוצרות אצל הילד מחד, תחושות חוסן וחוזק ומאידך ולמרות שהוא נפרד מהם, הוא בטוח שהוריו נמצאים שם בכל עת כ"עוגן וחוף מבטחים". על פניו, בעלך מסיבות כאלה ואחרות שקשורות בו עצמו ובתחושותיו, אינו עוזר לבנו בתהליך ההיפרדות ובכך "מסייע" להמשך הישארותו של הילד בחזקת "ילד" מבחינה רגשית..... והתוצאה באה לידי ביטוי בדברים שהעלת על הכתב.
בנוגע לזוגיות: מצב זוגי כפי שתיארת שבו את ובעלך לא ישנים יחד אינו סביר בעליל! ואין לעובדת היותך בהיריון כן/לא שום קשר. נראה שאת עושה השתדלות יוצאת מן הכלל בכל הקשור בתרומה שלך לתחושה הטובה של הילד בבתכם, ושיתוף הפעולה שלו למולך נובע מכך שהוא אכן מרגיש טוב בחברתך. ההשתדלות הזו שלך בהחלט ראויה לציון אך אינה מחפה על "תרומתך" למצב הדברים השלילי שתיארת. תחושותייך הקשות (והמוצדקות) הן רק זרקור ענק לכך, שדרך הפעולה, בה את מבקשת מעצמך תדיר לשדר "עסקים כרגיל" אינה מועילה. את למעשה בוגדת בעצמך ובצרכייך שלך (כן לא פחות מכך...!) שוב ושוב. התוצאה אינה מאחרת להגיע (כי כמה את יכולה ...) - ואת מגיבה באופן רגשי, מתרחקת מוטרדת ועצובה, ואו אז, "מקבלת על הראש" מבעלך. ללמדך, שאת לא יכולה להיות בסדר עם בעלך ובנו ולוותר על העצמי שלך!.

לסיכום: התנהלותך לאורך הדרך ו"ההבנה" שגילית למצב הדברים, לא רק שלא קידמו את הפתרון, הן אף העצימו את הבעיה. אין מדובר פה בשום מקרה על רווחת הילד!. מדובר פה על צורך בתהליך פסיכולוגי שהאבא והילד צריכים לעבור עם גורם מקצועי כדי להתחיל ולקדם נפרדות פסיכולוגית, כזו שתעצים את הילד להמשך חייו ותפטור את האבא מרגשות האשם שהוא חי עימם, המהווים כנראה את הבסיס להתנהלותו הלא בריאה אל מול ילדו.

כולי תקווה שסייעתי לך ולו במעט למתן את תחושותייך ביחס לעצמך.....
אני לרשותך בכל עת
 

uriya38

New member
תודה אורנה על תשובתך

הבחנתי בשינוי שביצעת בכותרת הפנייה, והוא נגע לליבי.

קראתי את דברייך, ואני מסכימה איתם מאוד. הן עם הניתוח שלך באשר ליחסי האב- ילד (לפחות ברמות והקשרים מסויימים), והן עם האמירה היותר ביקורתית המתייחסת אלי ואל אופן ההתנהלות וההתמודדות שלי עם הנושא.
לצערי עלי לסייג ולומר שבשלבים הראשונים לא כ"כ גיליתי "הבנה לדברים", וניסיתי בדרכי שונות (הסברים, בקשות, אסרטיביות) לשנות את המצב ללא הצלחה, כאשר בהמשך, כפי שכתבה מירי, ויתרתי במחשבה ש"זה יסתדר עם הזמן", אבל זה לא מסתדר...

במידת מה, כן סייעת לי למתן את התחושות הרעות, הביקורת העצמית, ובעיקר הטלת הספק העצמי, אשר התעוררו בעקבות תגובותיו האחרונות של בעלי. ואני מבינה כעת עד כמה חיזוקים אלו היו חשובים עבורי.
לפחות עד שאשכיל למצא את הדרך לליבו של בעלי (דרך שריונות ההגנה, ההכחשה וההדחקה בהם הוא מקיף עצמו בהקשר זה), ולסייע לו להגיע לתובנות כאלו או אחרות שיאפשרו התחלה של שינוי.

שוב תודה
וחג שמח
 
אני, בעלי ובנו

היי,
שמחה ששמת לב לשינוי שביצעתי, זאת לנוכח התחושה שלי שמקומך נדחק לצד. לצערי, דברים אינם עוברים סתם כך ....כדי שדברים ישתנו יש צורך בשני דברים: האחד, מודעות של כל הצדדים לבעיה (ללא מודעות אין שינוי). השני, ביצוע פעולות שונות מאלו שבוצעו עד היום ושמן הסתם לא פתרו את הבעיה. אדם אחד חכם אמר פעם "לא נוכל לפתור בעיות משמעותיות העומדות לפנינו, באותה רמת חשיבה שבה נמצאנו כשיצרנו אותן" (אלברט איינשטיין).
כדי שנחווה שינוי נדרש מאיתנו לשנות תבניות חשיבה והתנהגות. על פניו בעלך נמצא במקום בו הוא אינו יכול לבצע את השינוי בעצמו ומכאן, שהוא זקוק לעזרה מקצועית.

לרשותך בכל עת
 
יש לך כאן בעיה לא פשוטה

כי בעצם, ויתרת על גבול אישי מאוד חשוב שלך, במחשבה שזה יסתדר עם הזמן, וזה לא מסתדר עם הזמן. ולחזור להציב את הגבול הזה עכשיו, זה הרבה יותר קשה מקודם, ובוודאי כשאת בהריון (מהבחינה הרגשית שלך).
אני מקווה שכבר הבנת שאת הרבה יותר מצודקת, ושהמצב הזה אצלכם הוא לא סביר.
&nbsp
עכשיו נשאלת השאלה מה עושים?
השורה התחתונה היא שבעלך צריך ללכת להדרכת הורים בקשר לילד, מתוך הבנה שהמצב הזה גרוע לכולם (לילד אפילו יותר מאשר לך).
הבעיה היא שבעלך בא בטענות אליך במקום לעצמו, שהוא שבוי במחשבה השגוייה שזה תיכף יסתדר בלי מחאה של הילד, ושמה שהכי טוב לילד זה שהוא לא ייפגע / ייעלב.
הציעו כאן טיפול זוגי, שזו אופציה, ואני אומרת שאפשר גם טיפול אישי שלך במטרה להבין איך הלכת לאיבוד בעניין הזה, איך הקול הפנימי שלך, שאני שומעת אותו בפוסט שלך כל כך בהיר ונכון הלך לך לאיבוד אל מול המסרים של בעלך. כשתביני את זה, כנראה שתביני איך את מעבירה לבעלך את המסר.
ואני גם חושבת שבתקופה כל כך רגישה והורמונלית, עם בעיה כזו משמעותית, תמיכה רגשית בשבילך זה מאוד חשוב.
 
קודם כל את לא יוצאת מהמיטה שלך!

אם חשוב לבעלך לישון עם בנו, שיתכבד וילך לישון איתו בחדרו (במיטה נפתחת או על מזרן על הרצפה). אחר כך כל מה שהאחרים כבר אמרו.
 
מה זאת השטות הזאת?

כשיהיה לכם ילד הוא יראה את אמא שלו נזרקת מהמיטה שלה אחת לחודשיים למספר ימים? גם הוא יצטרף לערמה במיטה או שזה רק לילד הראשון וזה שלך אמור להיות מוגבל למיטה שלו בלבד?
בדיוק עכשיו לפני שמצטרף לכם חבר חדש למשפחה זה הזמן לעשות קצת סדר בדברים.
ילד יכל לישון עם ההורה שלו כשהוא לבד. לא כשיש לו בן זוג.

גם הבת שלי עד גיל 6 ישנה איתי, ברגע שנהיה לי בן זוג היא עברה יפה מאוד למיטה שלה ולא היתי מוכנה לשמוע שום תרוץ.
 

החתולית

New member
ילדים צריכים לישון במיטה ובחדר שלהם

במיוחד בגיל 12.
&nbsp
ברור לגמרי שהילד אינו הבעיה, אלא בן זוגך, ולא נתפס אצלי כיצד אפשר לחיות באופן בו אתם חיים.
כשיהיו לכם ילדים משותפים, הם יחיו בבית שבו אמא יוצאת מחדר ההורים לכמה ימים או שבועות, מפני שאחיהם הגדול הגיע? לא הגיוני, לא בריא ולא נכון לנער ולכם.
&nbsp
את ויתרת על מקומך, נדחקת הצידה, ובן זוגך אינו רואה אותך ואת צרכיך.
&nbsp
לדעתי, הפתרון הוא יעוץ מקצועי.
 

ornme1

New member
לא היא יוצאת, הוא יוצא ועובר לישון בחדר של הילד.

ולא שזה משפר בהרבה את התמונה הכללית...
זה לא לטובת אף אחד ובמיוחד לא לטובת הילד.
 
הייתי באותו המצב בדיוק אך פעלתי לפניי

היי שלום
המצב באמת לא פשוט
אספר לך מניסיוני שכאשר עברתי לגור עם מי שהיום בעלי, הבת שלו הייתה ישנה איתו במיטה. (בת לא בן) ואני שוחחתי איתו ומהרגע הראשון זה היה נראה לי הזוי לחלוטין. כל ילד צריך את המיטה שלו. אף ילד לא ישן עם ההורים שלו וגם זה ידוע ומוכר שגם תינוק שלך עם בן הזוג שלך יש לו את המיטה שלו וזה לא בריא לאף אחד מהצצדים שילד ישן עם ההורה.
היית צריכה מזמן להתחיל להבהיר את הדברים. אצלי זה היה מאוד חד משמעי וחריף ולא בסגנון זה או אני או הוא. בסגנון הגישה הזאת מעוותת ואני כבת זוגתך ישנה בחדר שלי והילדה בחדר שלה.

תראי לפי מה שאני רואה זה שהסכמת בכלל למצב עשית הרבה נזק לעצמך.
כרגע את בהריון וההתנהלות חייבת להיות בריאה יותר למען כל דיירי הבית כולל התינוק החדש ב"ה שתהיה לידה קלה.

לשוחח שיחה מלב ללב. המצב לא טבעי ולא נורמלי ובטח שלא בריא.
הילד יהיה חייב להבין. אולי יהיה לו קשה בהתחלה אבל להסביר שכל הילדים ישנים בחדר שלהם במיטות שלהם ואף ילד בריא ונורמטיבי לא ישן עם ההורים שלו.

תתפסי אומץ ותהיי עם ביטחון לעמוד על הדברים שלך ולהעמיד את הדברים במקום.
 
למעלה