מה לעשות בני אדם כמוני וכמוך
בכל מצב שמתנגשים בו פוליטיקאים, בעלי הון ומנהלים מבצעים מתקבל קוקטייל מולוטובי שמי שנפשו יקרה לו ואינו חייב להתקרב, רצוי שישמור את כל נפשו בו. קראתי את המאמר עוד אתמול בבוקר וחשבתי שהוא מאוזן מאוד דוקא (בואי לא נשכח שגם לאביבה קרול, העתונאית הכותבת יש בודאי אינטרסים כלשהם). מעניין, אבל לא התייחסתי במיוחד למשפט שאת ציטטת למעלה כי גם הכותבת לא הרחיבה בנושא יותר מדי (רק הניחה את זה לפנינו והשאירה לנו להחליט - וטוב כך). ההסטוריה הקצרה שלנו מלאה במאבקים הדדים של הכוחות הפועלים במדינה ולרוב אין שמירה על הגינות, שפה הוגנת ומכות מתחת לחגורה (להזכיר כמה שרי אוצר, נגידי בנק ישראל ותעשיינים או בשטח אחר רמטכ"לים שרי בטחון וראשי ממשלה, ובשטחים אחרים לגמרי אוצרי/ות מוזיאונים ואמנים, מפעל הפייס, סופרים ומבקרים ואפשר להמשיך כך הלאה). ההנחה הראשונית שהטון האישי הלא-אלגנטי נקבע על ידי היות דורית ענבר אשה היא לא בהכרח נכונה כמו שלא כל מישהו בעולם אי שם שמכריז משהו הנשמע כמו נגד מדינת ישראל הוא בהכרח אנטישמי, גם לא אלה המצביעים נגד השירים האיומים שאנחנו שולחים בשנים האחרונות לאירוויזיון הם אנטישמים. גם הנשיא האמריקאי לשעבר הארי טרומן שלא רק היה אחד הידידים הגדולים של מדינת ישראל אלא גם עשה ממשית למענה לא היה אנטישמי אפילו אם לא אהב כל כך יהודים ואמר את זה לחבר. גם אנחנו לא תמיד אוהבים אחד את השני/ה ואומרים את זה בקולי קולות ובסיגנונות מגוונים. זה הכל חלק מהמשחק ובמלחמה כמו במלחמה.
