בעלי היקר.
נראה, כי בקטע זה של חיינו,הגענו לסוף דרכנו המשותפת!!!! נראה שכל הדרכים ,אותם אני רואה כרגע, מובילות להפרדות,אין מוצא, אין טעם.וכל אחד מאיתנו ,חייב לפנות לכיוון אחר. (לחשוב, ש-800 שקל עלובים,הביאו אותי לכתיבת שורות אלו, זה מגוחך אפילו בעיניי.) בכל אופן, לשנינו,יש ברירה היום,לכל אחד מאיתנו בנפרד, נסתרות דרכי הגורל,אבל כנראה שכך נכתב מלמעלה. אין לי שום כוונה להאשים אותך,במצב אליו נקלענו.(הריק הגדול) אני אשמה באותה מידה להווצרותו. אלא שהמצב שנוצר, המתחים ביננו, על רקע עזיבת הילדים את הבית,מחדדים הרבה יותר, את השוני וההבדלים באופי של כל אחד מאיתנו. מאז ומתמיד,אני זו שגררה אותך,לשינויים כאלו ואחרים בחיינו. אתה תמיד,היית הפסיבי, הנגרר, זה שבלית ברירה קיבל עליו את אשתו השגעונית. ואילו אני, זו שהייתי הגוררת,האקטיבית בכל מערכת היחסים ביננו, לצערי הרב---- התעייפתי!!!!! אין לי יותר כוח,לעשות "הצגות" של שלמות הבית. להמשיך הלאה ויהי מה. לעשות הכל כדי לא לפרק את המסגרת . היום.. אין לי יותר בשביל מה,ושביל מי. נשארנו רק אתה ואני .ומאמץ הגרירה,כבד עליי היום יותר מתמיד. תמיד שחקתי את תפקיד האשה הבונה. עכשיו החלטתי להיות האשה ההורסת. היום כאשר שנינו לבד, אנו רואים יותר ויותר , את המגרעות שיש בכל אחד מאיתנו. חשבון הנפש, שעשיתי עם עצמי,בכל מערכת היחסים ביננו לאורך 40 שנים,מביאה אותי למסקנה הקשה, שאין לי יותר כוח, חשק, רצון להתאמץ. אני מביטה לאחור, אל זמן החברות ביננו, ותסכים איתי שאני זו שגררה אותך להנשא, אתה נגררת!!! אני זו שגררתי אותך להתקדמות, להחלפת דירות, לרכישת מכונית חדישה ועוד ועוד. ואתה נגררת!!! אי אפשר לומר שחיינו המשותפים, היו קשים מנשוא, בסך בכל לחיות יחד 40 שנה, זה לא פשוט לאף אדם. חייתי איתך, גם אם מעולם לא קבלתי ממךאפילו רבע מחמאה, מעולם לא פרגנת לי או למאמצים שהשקעתי, לטוב או לרע. מעולם לא קנית לי מתנה, לא ליום הולדת ולא ליום נישואין, גם כהזכרתי לך ,טענת שזה בא מאותו כיס ואותו חשבון בנק, אז לכי תקני לך מה שאת רוצה ועזבי אותי במנוחה. מעולם לא אמרת.. אני אוהב אותך!!! גם אם אלפי פעמים ניסיתי להוציא ממך מילים אלו, לפעמים בכוח ממש. טענת שאני חייבת להבין, שעצם זה שאתה חי איתי,סימן שאתה אוהב אותי. יתכן שכל הדברים האלו ייראו בעיניך, פעוטים וחסרי ערך, הרי אלו הם הדברים החשובים של היום, שגורמים לי לכתוב שורות אלו. הרי אתה היית תמיד,ההגיוני, המחושב,הקר והסגור, ואילו אני הייתי תמיד הטמפרמנטית, האימפולסיבית, החמה. לכל אורך שנות חיינו המשותפות. ברור לי שלא מחכה לי בגילי, שום נסיך על סוס לבן. האמת היא שאינני מחפשת כזה, אני מחפשת היום מעט תשומת לב ופרגון. אולי לחוש פעם אחת נגררת ולא גוררת, לחוש פעם אחת בחיי ,שמישהוא מכתיב לי, דברים כאלו או אחרים. יתכן בהחלט ,שזה לא ימצא חן בעיניי, אחרי כל השנים שאני קבעתי את כל מהלך חיי, אבל לפחות כך, יש לי שמץ של תקווה לשינוי שהוא. יתכן בהחלט, שבהמשך,אני אוכל לי את הלב, על מה שהרסתי והפסדתי. אבל , כך לפחות יש לי סיכוי כלשהוא , להיות אהובה ומקובלת על סביבתי. ןלא להמשיך להיות האשה, האם הרעיה התקבלת כברור וכמובן מאליו. היום, נוצרה האפשרות,של חיים בארה"ב, בהתאם לנסיבות כרגע, יש לי היכן לגור, היכן לחיות ונראה שיש שם ,ממש מי שצריך אותי. אז כעקרון אני חייבת לעצמי את הניסיון... אהבתי אותך תמיד כרגע רגשותיי מעורבים. והעתיד כבר יאמר את דברו. אשתך.... אשמח בכל זאת לקרוא את עצתכם ותגובתכם.
נראה, כי בקטע זה של חיינו,הגענו לסוף דרכנו המשותפת!!!! נראה שכל הדרכים ,אותם אני רואה כרגע, מובילות להפרדות,אין מוצא, אין טעם.וכל אחד מאיתנו ,חייב לפנות לכיוון אחר. (לחשוב, ש-800 שקל עלובים,הביאו אותי לכתיבת שורות אלו, זה מגוחך אפילו בעיניי.) בכל אופן, לשנינו,יש ברירה היום,לכל אחד מאיתנו בנפרד, נסתרות דרכי הגורל,אבל כנראה שכך נכתב מלמעלה. אין לי שום כוונה להאשים אותך,במצב אליו נקלענו.(הריק הגדול) אני אשמה באותה מידה להווצרותו. אלא שהמצב שנוצר, המתחים ביננו, על רקע עזיבת הילדים את הבית,מחדדים הרבה יותר, את השוני וההבדלים באופי של כל אחד מאיתנו. מאז ומתמיד,אני זו שגררה אותך,לשינויים כאלו ואחרים בחיינו. אתה תמיד,היית הפסיבי, הנגרר, זה שבלית ברירה קיבל עליו את אשתו השגעונית. ואילו אני, זו שהייתי הגוררת,האקטיבית בכל מערכת היחסים ביננו, לצערי הרב---- התעייפתי!!!!! אין לי יותר כוח,לעשות "הצגות" של שלמות הבית. להמשיך הלאה ויהי מה. לעשות הכל כדי לא לפרק את המסגרת . היום.. אין לי יותר בשביל מה,ושביל מי. נשארנו רק אתה ואני .ומאמץ הגרירה,כבד עליי היום יותר מתמיד. תמיד שחקתי את תפקיד האשה הבונה. עכשיו החלטתי להיות האשה ההורסת. היום כאשר שנינו לבד, אנו רואים יותר ויותר , את המגרעות שיש בכל אחד מאיתנו. חשבון הנפש, שעשיתי עם עצמי,בכל מערכת היחסים ביננו לאורך 40 שנים,מביאה אותי למסקנה הקשה, שאין לי יותר כוח, חשק, רצון להתאמץ. אני מביטה לאחור, אל זמן החברות ביננו, ותסכים איתי שאני זו שגררה אותך להנשא, אתה נגררת!!! אני זו שגררתי אותך להתקדמות, להחלפת דירות, לרכישת מכונית חדישה ועוד ועוד. ואתה נגררת!!! אי אפשר לומר שחיינו המשותפים, היו קשים מנשוא, בסך בכל לחיות יחד 40 שנה, זה לא פשוט לאף אדם. חייתי איתך, גם אם מעולם לא קבלתי ממךאפילו רבע מחמאה, מעולם לא פרגנת לי או למאמצים שהשקעתי, לטוב או לרע. מעולם לא קנית לי מתנה, לא ליום הולדת ולא ליום נישואין, גם כהזכרתי לך ,טענת שזה בא מאותו כיס ואותו חשבון בנק, אז לכי תקני לך מה שאת רוצה ועזבי אותי במנוחה. מעולם לא אמרת.. אני אוהב אותך!!! גם אם אלפי פעמים ניסיתי להוציא ממך מילים אלו, לפעמים בכוח ממש. טענת שאני חייבת להבין, שעצם זה שאתה חי איתי,סימן שאתה אוהב אותי. יתכן שכל הדברים האלו ייראו בעיניך, פעוטים וחסרי ערך, הרי אלו הם הדברים החשובים של היום, שגורמים לי לכתוב שורות אלו. הרי אתה היית תמיד,ההגיוני, המחושב,הקר והסגור, ואילו אני הייתי תמיד הטמפרמנטית, האימפולסיבית, החמה. לכל אורך שנות חיינו המשותפות. ברור לי שלא מחכה לי בגילי, שום נסיך על סוס לבן. האמת היא שאינני מחפשת כזה, אני מחפשת היום מעט תשומת לב ופרגון. אולי לחוש פעם אחת נגררת ולא גוררת, לחוש פעם אחת בחיי ,שמישהוא מכתיב לי, דברים כאלו או אחרים. יתכן בהחלט ,שזה לא ימצא חן בעיניי, אחרי כל השנים שאני קבעתי את כל מהלך חיי, אבל לפחות כך, יש לי שמץ של תקווה לשינוי שהוא. יתכן בהחלט, שבהמשך,אני אוכל לי את הלב, על מה שהרסתי והפסדתי. אבל , כך לפחות יש לי סיכוי כלשהוא , להיות אהובה ומקובלת על סביבתי. ןלא להמשיך להיות האשה, האם הרעיה התקבלת כברור וכמובן מאליו. היום, נוצרה האפשרות,של חיים בארה"ב, בהתאם לנסיבות כרגע, יש לי היכן לגור, היכן לחיות ונראה שיש שם ,ממש מי שצריך אותי. אז כעקרון אני חייבת לעצמי את הניסיון... אהבתי אותך תמיד כרגע רגשותיי מעורבים. והעתיד כבר יאמר את דברו. אשתך.... אשמח בכל זאת לקרוא את עצתכם ותגובתכם.
