בעלי מתבעס עלי
בשבת הוא רצה שנדבר על צבעים לחדר של זה שבבטן.
אמרתי לו שלא אכפת לי ושיעשה מה שהוא רוצה. גם כי אין לי כוח להתווכח איתו (זה בלתי נגמר ומתיש) וגם כי באמת, לא אכפת לי. שיעשה מה שהוא רוצה. שילך לבד למוצצים ויקנה רהיטים. שיעשה הכל לבד. אני לא רוצה להיות שם. לא רוצה להתאכזב. להשקיע תקוות, רגש ומטענים רגשיים ובסוף להתאכזב. להגיד לו- "אמרתי לך" בחדר הלידה, כשזה לא יקרה. להגיד לו "ידעתי, פשוט ידעתי.כל הזמן ידעתי" כשזה יקרה. כשזה לא יקרה.
אז לא רוצה. לא רוצה לקנות כלום, לא רוצה לצבוע. רוצה לעשות את המינימום. רק להכין את החדר, לסדר את חדר הבלגן האחרון שנותר לנו מאז עברנו דירה, כדי שמקסימום הדירה שלנו תהיה יותר מסודרת בלי בלגן של שנים, שנצבר בחדר אחד שאף אחד לא צריך.
והוא כועס עלי. ממש כועס עלי.הוא הוא אומר לי שזה מכניס בו חרדות מיותרות, שאתגבר על השריטה שלי, מתבעס עלי. ולא יכולה אחרת. אז מעדיפה לתת לו להחליט, להוביל, לקבוע. מוותרת מראש כדי לא להפגע.
ולא יכולה לצאת מזה.
לפני שבוע דיממתי. בדרך לבית החולים בכיתי. כי פתאום החששות החלו להיות ממשיים. הפרדות שיליה וכל זה.
אבל בסופו של דבר התברר לי שזה לא מזה. הכל סגור הרמטית שם והשיליה נעוצה בשלמותה. מסתבר שזה מהטחור המחורבן (ליטראלי), שנתקע בו קריש דם ולכן זה לא מפסיק לדמם (כן, הדברים המזוויעים שאני מתוודעת אליהם בהריון הזה. שום דבר שפוגע בעובר, אבל מזעזעים אותי ברמה האישית וברמת איכות החיים הנפלאה שיש לי בימים האחרונים).
לא יודעת מה לעשות עם זה. לא יכולה אחרת. עצתכן?
בשבת הוא רצה שנדבר על צבעים לחדר של זה שבבטן.
אמרתי לו שלא אכפת לי ושיעשה מה שהוא רוצה. גם כי אין לי כוח להתווכח איתו (זה בלתי נגמר ומתיש) וגם כי באמת, לא אכפת לי. שיעשה מה שהוא רוצה. שילך לבד למוצצים ויקנה רהיטים. שיעשה הכל לבד. אני לא רוצה להיות שם. לא רוצה להתאכזב. להשקיע תקוות, רגש ומטענים רגשיים ובסוף להתאכזב. להגיד לו- "אמרתי לך" בחדר הלידה, כשזה לא יקרה. להגיד לו "ידעתי, פשוט ידעתי.כל הזמן ידעתי" כשזה יקרה. כשזה לא יקרה.
אז לא רוצה. לא רוצה לקנות כלום, לא רוצה לצבוע. רוצה לעשות את המינימום. רק להכין את החדר, לסדר את חדר הבלגן האחרון שנותר לנו מאז עברנו דירה, כדי שמקסימום הדירה שלנו תהיה יותר מסודרת בלי בלגן של שנים, שנצבר בחדר אחד שאף אחד לא צריך.
והוא כועס עלי. ממש כועס עלי.הוא הוא אומר לי שזה מכניס בו חרדות מיותרות, שאתגבר על השריטה שלי, מתבעס עלי. ולא יכולה אחרת. אז מעדיפה לתת לו להחליט, להוביל, לקבוע. מוותרת מראש כדי לא להפגע.
ולא יכולה לצאת מזה.
לפני שבוע דיממתי. בדרך לבית החולים בכיתי. כי פתאום החששות החלו להיות ממשיים. הפרדות שיליה וכל זה.
אבל בסופו של דבר התברר לי שזה לא מזה. הכל סגור הרמטית שם והשיליה נעוצה בשלמותה. מסתבר שזה מהטחור המחורבן (ליטראלי), שנתקע בו קריש דם ולכן זה לא מפסיק לדמם (כן, הדברים המזוויעים שאני מתוודעת אליהם בהריון הזה. שום דבר שפוגע בעובר, אבל מזעזעים אותי ברמה האישית וברמת איכות החיים הנפלאה שיש לי בימים האחרונים).
לא יודעת מה לעשות עם זה. לא יכולה אחרת. עצתכן?
