בעניין הפליטים ניצחה הדמגוגיה
פורסם ב NRG לא התקיים דיון ציבורי אמיתי בסוגיית גירוש העובדים הזרים, והפעם התקשורת אשמה בן-דרור ימיני | 4/8/2009 6:19 מדי פעם מגיעה התקשורת לשיאים חדשים. הפעם הושג עוד שיא כזה. ייתכן שההחלטה על גירוש כל העובדים הזרים, ולכן גם את ילדיהם, היא החלטה לקויה. חובה לקיים דיון ציבורי בעניינה. אלא שלא היה שום דיון. היה עליהום. ספק אם הושמע קול אחד שטוען שאולי, מי יודע, שאין מקום לפרס על עבריינות. ששוהים בלתי-חוקיים הם קודם כל בלתי-חוקיים, ואין להם זכות חוקתית או מוסרית להישאר כאן, רק משום שהם כבר כאן. הפעם זה קרה באשמת התקשורת, שעוסקת בנושא חשוב, מאוד חשוב, ומרדדת את הדיון לרמה של "דריה" במעריב ו"ג'יילין" בידיעות, או להפך. הן מוצגות כילדות רדופות שחסר רק צעד קטן אחד מהפיכתן לתחליף לתמונה המפורסמת של הילד היהודי מול החייל הנאצי. הרי לצד הזרים, שראוי להשמיע את טענותיהם, יש גם דעות אחרות ומנומקות. הרי הזרים לא גרים ברמת-אביב. הם גרים בשכונת שפירא, שלרבים מתושביה יש טענות קשות על מה שקורה אצלם. זכותם להשמיע קול אחר. אבל הם מפריעים לעליהום. אז הם הושתקו. יש בתוכנו, כדאי להזכיר, עוד קבוצות עבריינים. הם בנו בתים וטיפחו יישובים. ייתכן שעולמם, ועולם ילדיהם, הולך להיחרב עליהם. עקירתו של ילד ממאחז מיגרון אינה שונה - בוודאי שבעיניו של אותו ילד ושל משפחתו - מעקירת דריה או ג'יילין, והחזרתן לתאילנד או לפיליפינים. עקירה היא עקירה אלה ואלה אמורים להיות מוחזרים למקום ממנו יצאו - הראשונים לישראל של הקו הירוק, והאחרונים למדינה שבה מצויה משפחתם הרחבה. אלה ואלה חשים מצוקה, אידיאולוגית או כלכלית, שגרמה להם לעבור למקום אחר, שעכשיו הם רוצים להיאחז בו לנצח נצחים. אלה ואלה הם קורבנות של שחיתות שלטונית, שאישרה להם את השהות, או הפכה אותם לעבריינים בעל כורחם. אבל משום מה, כל אלה שמתגייסים באופן קולקטיבי לטובת דריה וג'יילין, בזים לכאבן של אריאלה ותקומה. למה? אם יש אינטרס לאומי וחוק בעניין יהודים שהפכו לשוהים בלתי-חוקיים, מדוע אין חוק בעניין זרים שהפכו לשוהים בלתי חוקיים? עקירה היא עקירה. היא כואבת. אבל לעתים, דווקא מסיבות של אינטרס לאומי ודמוגרפי, אין מנוס מהכאב הזה. זה קורה כמעט בכל מדינה באירופה. גם שם יש החזרות כפויות - אין החזרות שמחות - של שוהים בלתי חוקיים. זה לא פשע נגד האנושות אם זה קורה גם בישראל. לא כל העובדים הזרים וילדיהם ראויים לגירוש. יש צורך בבדיקה. יש מקום לחריגים. ובעיקר, יש צורך במדיניות. אבל גם הטענה שחובה להשאיר אותם כאן לדורי דורות - רק משום שיש להם כבר ילדים - הופכת לסכנה. עכשיו מדובר רק באלפיים. בעוד עשר שנים יהיו עשרות אלפים. משהו כאן יותר ממסריח משום שכל מה שצריכים הזרים לעשות, כדי לזכות לתמיכת התקשורת ונשיא המדינה, הוא להרבות בילדים. ההתגייסות האוטומטית מובטחת. זו התוצאה של הדיון שלא היה. התקשורת קראה להם "פליטים". זה מעורר אמפתיה. אבל זו לא רק דמגוגיה. זה שקר. רובם מהגרי עבודה. חלקם הגיעו כדין. חלקם מסתננים. בודדים זכאים לתואר "פליטים." אין דין אחד לכולם. יש משהו מושחת בהתנהלות הממשלה. הבאת עשרות אלפי עובדים זרים, כאשר יש כאן עשרות אלפים שרוצים עבודה - היא מעשה שחייב להיחקר. משהו כאן יותר ממסריח. אלא שהשחיתות הזאת, פלילית או ציבורית, אינה מכשירה את העליהום התקשורתי שמעודד הגירה לנצח נצחים של עשרות אלפי זרים וזרות. הם ידעו שהם מגיעים לכאן לתקופה מוגבלת, אך מצאו שבאמצעות לידה, או תצוגת מסכנות, הם יזכו לתמיכה חסרת תקדים. תחילה של מקומון תל-אביבי שהפך לביטאון רק"ח, ואחר כך של כל כלי התקשורת, ולאמפתיה מצד נשיא המדינה. בנימין נתניהו, כהרגלו, קרס מהלחץ. הרי אין מדיניות. אז מי שצועק
פורסם ב NRG לא התקיים דיון ציבורי אמיתי בסוגיית גירוש העובדים הזרים, והפעם התקשורת אשמה בן-דרור ימיני | 4/8/2009 6:19 מדי פעם מגיעה התקשורת לשיאים חדשים. הפעם הושג עוד שיא כזה. ייתכן שההחלטה על גירוש כל העובדים הזרים, ולכן גם את ילדיהם, היא החלטה לקויה. חובה לקיים דיון ציבורי בעניינה. אלא שלא היה שום דיון. היה עליהום. ספק אם הושמע קול אחד שטוען שאולי, מי יודע, שאין מקום לפרס על עבריינות. ששוהים בלתי-חוקיים הם קודם כל בלתי-חוקיים, ואין להם זכות חוקתית או מוסרית להישאר כאן, רק משום שהם כבר כאן. הפעם זה קרה באשמת התקשורת, שעוסקת בנושא חשוב, מאוד חשוב, ומרדדת את הדיון לרמה של "דריה" במעריב ו"ג'יילין" בידיעות, או להפך. הן מוצגות כילדות רדופות שחסר רק צעד קטן אחד מהפיכתן לתחליף לתמונה המפורסמת של הילד היהודי מול החייל הנאצי. הרי לצד הזרים, שראוי להשמיע את טענותיהם, יש גם דעות אחרות ומנומקות. הרי הזרים לא גרים ברמת-אביב. הם גרים בשכונת שפירא, שלרבים מתושביה יש טענות קשות על מה שקורה אצלם. זכותם להשמיע קול אחר. אבל הם מפריעים לעליהום. אז הם הושתקו. יש בתוכנו, כדאי להזכיר, עוד קבוצות עבריינים. הם בנו בתים וטיפחו יישובים. ייתכן שעולמם, ועולם ילדיהם, הולך להיחרב עליהם. עקירתו של ילד ממאחז מיגרון אינה שונה - בוודאי שבעיניו של אותו ילד ושל משפחתו - מעקירת דריה או ג'יילין, והחזרתן לתאילנד או לפיליפינים. עקירה היא עקירה אלה ואלה אמורים להיות מוחזרים למקום ממנו יצאו - הראשונים לישראל של הקו הירוק, והאחרונים למדינה שבה מצויה משפחתם הרחבה. אלה ואלה חשים מצוקה, אידיאולוגית או כלכלית, שגרמה להם לעבור למקום אחר, שעכשיו הם רוצים להיאחז בו לנצח נצחים. אלה ואלה הם קורבנות של שחיתות שלטונית, שאישרה להם את השהות, או הפכה אותם לעבריינים בעל כורחם. אבל משום מה, כל אלה שמתגייסים באופן קולקטיבי לטובת דריה וג'יילין, בזים לכאבן של אריאלה ותקומה. למה? אם יש אינטרס לאומי וחוק בעניין יהודים שהפכו לשוהים בלתי-חוקיים, מדוע אין חוק בעניין זרים שהפכו לשוהים בלתי חוקיים? עקירה היא עקירה. היא כואבת. אבל לעתים, דווקא מסיבות של אינטרס לאומי ודמוגרפי, אין מנוס מהכאב הזה. זה קורה כמעט בכל מדינה באירופה. גם שם יש החזרות כפויות - אין החזרות שמחות - של שוהים בלתי חוקיים. זה לא פשע נגד האנושות אם זה קורה גם בישראל. לא כל העובדים הזרים וילדיהם ראויים לגירוש. יש צורך בבדיקה. יש מקום לחריגים. ובעיקר, יש צורך במדיניות. אבל גם הטענה שחובה להשאיר אותם כאן לדורי דורות - רק משום שיש להם כבר ילדים - הופכת לסכנה. עכשיו מדובר רק באלפיים. בעוד עשר שנים יהיו עשרות אלפים. משהו כאן יותר ממסריח משום שכל מה שצריכים הזרים לעשות, כדי לזכות לתמיכת התקשורת ונשיא המדינה, הוא להרבות בילדים. ההתגייסות האוטומטית מובטחת. זו התוצאה של הדיון שלא היה. התקשורת קראה להם "פליטים". זה מעורר אמפתיה. אבל זו לא רק דמגוגיה. זה שקר. רובם מהגרי עבודה. חלקם הגיעו כדין. חלקם מסתננים. בודדים זכאים לתואר "פליטים." אין דין אחד לכולם. יש משהו מושחת בהתנהלות הממשלה. הבאת עשרות אלפי עובדים זרים, כאשר יש כאן עשרות אלפים שרוצים עבודה - היא מעשה שחייב להיחקר. משהו כאן יותר ממסריח. אלא שהשחיתות הזאת, פלילית או ציבורית, אינה מכשירה את העליהום התקשורתי שמעודד הגירה לנצח נצחים של עשרות אלפי זרים וזרות. הם ידעו שהם מגיעים לכאן לתקופה מוגבלת, אך מצאו שבאמצעות לידה, או תצוגת מסכנות, הם יזכו לתמיכה חסרת תקדים. תחילה של מקומון תל-אביבי שהפך לביטאון רק"ח, ואחר כך של כל כלי התקשורת, ולאמפתיה מצד נשיא המדינה. בנימין נתניהו, כהרגלו, קרס מהלחץ. הרי אין מדיניות. אז מי שצועק
