3 המשך
אך לא. לשתוק )בהכנעה( כשהוא מוביל אותי בפיתולי לשון ומשחקי מילים, ומשחק בי, ומשליך אין-חפץ. כשהוא יצעק "אל המנזר לכי, וחיש מהר. שלום!" אל מול דמותי המתקפלת בעצמה, אישה אחת תבכה, בכי חרישי, בפינת האולם. נדמה שזו תמיד אותה אישה, אי שם בסוף השורה השמינית, יושבת לבושה במעיל ומטפחת דהויה בידה. בהצגות הראשונות הייתי מחפשת אותה אחרי ההצגה, וגם בהפסקה שבין המערכה השלישית לרביעית. לשווא. היא הייתה נבלעת בתוך הקהל, גברים ראוותניים ונשים בתלבושות צעקניות, שהיו כל כך עסוקים בלהרשים זה את זה במהלך הערב, עד שלעיתים נדמה כאילו הם המופע העיקרי ואנחנו רק צופים בו מרחוק. פעם אחת ויחידה הצלחתי לראות אותה, מרחוק, באותו מעיל מוכר. היא ישבה על ספסל ליד השירותים וכתבה - או נכון יותר, מחקה - שורות, מתוך 'המלט'. קפאתי. השיגעון שבמעשה, הזעם שבכל משיכת עט חזקה, הדמעות שנצצו בעיניה - נסכו בי חרדת קודש משתקת. רציתי לגשת אליה, רציתי לכרוע בפניה ברך, רציתי לחבק אותה. רציתי לבכות אותו אל תוך המעיל הדהוי שלה. פתאום, כמו מכת חשמל, גיליתי שאינני מכירה אותה כלל. מרחוק, הכרתי רק את המעיל שלה. אפילו את פניה לא זיהיתי. הזרות הפחידה אותי. בהינף אחד של דלת, חזרתי אל אלסינור, אל הטירה המוכרת, אל שפתיו הנושכות של הנסיך. עם הזמן למדתי לחכות לבכי החרישי, כמו דיאלוג סמוי בין שתינו, כמו אישור שמה שמתרחש על הבמה יש לו גם קיום חזק מאחוריה. אחר כך כבר שכחתי אם באמת הייתה אישה כזאת, או אם אני בודה את הבכי מליבי. )את הנסיך זה שיגע. הוא הקריא את הדיאלוגים שלו בלהט גובר והולך, עד שלפעמים חששתי שהוא הולך להישרף על הבמה. נמסתי לכל תנועה שלו, לכל מבט תועה. הקהל מחא כפיים בטירוף, מעריצות - וגם כמה מעריצים, למרבה השעשוע - היו שולחים פרחים ושוקולדים. אבל איש מעולם לא בכה. גם לא כשגסס על מדרגות הטירה. ומכל ממתקי התשוקה, היה הניצחון הזה על כוכב- הערב, המתוק ביותר.( לעיתים, כשחשבתי על האישה ההיא, חשבתי שאלו הם בעצם חייו של שחקן. להצליח לגעת כל כך קרוב, ולהישאר כל כך רחוק. וגם בזה יש קסם. "...והנה פיגם בשבילך. והנה גם בשבילי... אך עלייך לשאת את פיגמך בדרך מיוחד; " )הוא( באוטובוס, בדרך לאילת. אני נשען על החלון. מולי נפרש מכתש רמון, על האשליות שבסלעים שלו, על הצבעים הבלתי אפשריים שלו, על נוף הירח הזר והמושך. קרוב, מולי, כיסא. וממש על הכיסא ממול. העיניים מוסתרות במשקפי שמש שחורות, ספק ישנות, ספק עוקבות אחר עיניי. העיניים שלי נודדות בין הגוף האלוהי ממולי, לבין הבראשית שמאחוריו. רצות כמו עכבר במבוך. פעימה. עיניי מלטפות את הצוואר המתוח שממול, מוטה אל החלון. מבט חשדני במשקפי השמש. האם העיניים שמתחת מסתכלות עליי מביט בהן, שואב אותן? פעימה. אסור לקחת את הסיכון. הרים חרוטיים שחורים זועקים מאחורי המרפק ממולי. פעימה )חזקה יותר הפעם. אני מרגיש אותה בתוך הגרון(. המרפק, היד המושלמת, סנטר חצוב בשיש, כמו פרפר מיואש, מתקרב אל האש. שוב משקפי השמש. יד שמאל מתמתחת פתאום. פעימה. פעימה. האם ייתכן שנתפסתי? במרחק מתפתל נחל אכזב. קירות סלע צרים מתפוררים ומתפזרים עם השפך, החוצה. גונב מבט מהיר לכיוון הבטן. החולצה התקפלה קצת, כמעט רואים את העמק הקטן של הטבור. בודק שאף אחד לא הסתכל עליי. פעימה. מביט בתלוליות החול האדום ששטות הלאה מהכביש. עוצם עיניים לרגע, מנסה לדמיין את שתי התמונות יחד, בלי להתמקד על אף אחת מהן. פוקח את העיניים. פעימה. סלעים נוגעים בשפתיים, שיער מתבדר על הרים. חיוך קטן. מה לא הייתי נותן בשביל לראות מה קורה עכשיו מתחת למשקפי השמש הארורות האלו. אני חושב, הייתי מוכן שהזמן יעצור עכשיו. אף פעם עוד לא רציתי כל כך לשלוח אצבע ולגעת. כמו במים, כמו באש, כמו בפסלים של מוזיאון. להיות חלק מזה. אבל הכאב הזה, כאב בחזה של תשוקה בלתי ניתנת לגישור, אף פעם עוד לא היה כל כך יפה. אף פעם עוד לא הייתי רחוק כל כך וקרוב עד כדי ממשות. "- היו ימים ואהבתיך. - אכן. נסיך, נתת לי ידיים להאמין בכך." )היא( יש כסא בשורה הראשונה, שהבמאי שומר במיוחד בשבילי. אני שוטפת את האיפור, מחליפה את שמלות המשוגעים בחלוק פשוט, ומגששת באפלה אל כסא אחת-עשרה. בשורה הראשונה יושבים בדרך כלל רק קרובי משפחה של צוות התיאטרון, לפעמים גם איזה קשיש שהצליח להתגנב קדימה בלי לעורר את חמתו של הסדרן. אני משתדלת לחלוף על פניו מהר, אבל הוא בכל זאת רוטן בקול על "הצעירים של היום שאין להם כבוד מינימאלי לתרבות אמיתית", לא מצליח לנחש שלפני רגע בלבד בגד בי עץ הערבה הבכייני ההוא --- "בגדיה נפרשו", מספרת לו המלכה בקול נשבר, "ורגע כבת-ים נשאוה על המים". אני עוצמת את עיניי. מרחוק, אני רואה אותי מטפסת על העץ מעל הנחל, רואה את הענף הבוגדני. אני יכולה לצעוק, לכל הפחות להזהיר, עוד רגע, עוד רגע --- אינני אומרת דבר. גם המלכה השתתקה כבר. פתאום צרחה. השמלות נפרשות על המים, כמו בלונים פורחים ענקיים, אני מפסיקה לצרוח. שקט. כל כך יפה, עד שלרגע נדמה שזה כבר לא יוכל להסתיים רע. אני עוצמת את עיניי. הדברים היפים באמת מתרחשים מאחורי הבמה, ולא מעליה. הגברים עכשיו מדברים הרבה. אני אינני מקשיבה. כל כך הרבה מילים במחזה הזה, כל כך הרבה שורות, נאומים, התרחשויות לא חשובות. מלך דנמרק נרצח, הוא אמר לי, עיניו הבורקות מביטות בקהל )כמו שצריך(. זה לא חשוב, אני רוצה לצעוק, כל השורות האלה לא חשובות, דבר איתי, נשק אותי, כתוב לי שוב את המכתבים הנפלאים ההם. אני שותקת, כבולה לטקסט, מנסה להיזכר במשפט הבא שעליי לומר בטרם ייסגר הוילון על המערכה. מערכה שלישית, תמונה שנייה, שורה ארבעים ו--- לעזאזל! אני מוחקת עכשיו הכל, משאירה רק אותי ואותו, בלי רוחות של מלכים, וגולגולות של ליצנים, ושחקנים זולים עם משפטים גדולים. להיות, או לא להיות? להיות, אני לוחשת מאחוריו. תהיה איתי. תהיה שלי. תהיה. )היא( הם קוברים אותי עכשיו. אני רואה אותו עומד מאחורי השיח. במין דרמטיות מוגזמת קופץ לתוך הקבר, נאבק, החול נדבק לעפעפיו. אני מכירה את הטקסט. ליבי מחסיר פעימה. אני מדקלמת עם המלכה את השורה שלה. "הו, בני, מה הדבר?". אני צריכה לשמוע אותו אומר את זה. פעימה. תצעק--- )הוא( אהבתי את אופליה. אהבתי. את. אופליה. אל אלוהים, הייתי אופליה. הערת המעתיקה: אסתר מוסרת שתספק לכבודו סיפורים דרכי (התנגדות, השופט!) ושהיא צריכה את עזרתך בעבודה בפרוייקט השו"ת (הערת השפחה הנרצעת- שיט? שו? אני מסירה אחריות) [אנטר] אח, יש אלוהים! האנטר עובד עכשיו. נ.ב. הסרט היה 21 גרם. איך היה? אה נצטרך לחשוב על זה עוד קצת כדי להגיד.
