בעניין נסיעות לחו"ל
אני מעוניינת להתייחס לעניין, גם כי נשאלתי וגם כי אני זוכרת את תקופת היובש שלי, בה פחדתי לסוע. כשמצב הורי התחיל להתדרדר, כשטרם הבנתי את גודל הבעיה, את מישכה ואת כל ההשלכות שלה, התחלתי להמעיט בנסיעות. (בד"כ נהגתי לסוע די הרבה, הן לעבודה והן לבילויים. נסיעותי ארכו בין יומיים לשבועיים). חייתי כל הזמן בהרגשה, שמשהו בטח יקרה כשלא אהיה, ואז מי ידע מה לעשות, איך ארגיש שלא הייתי שם לצידם וכו' וכו'. אז נסעתי רק כשהיה הכרח, טילפנתי ובילבלתי את המוח בכל הזדמנות, שיגעתי את כולם, לא נהניתי , הייתי מתוחה והיסטרית. בתחילת תקופת הפיליפיניות (5 שנים) לא סמכתי עליהן ( או על אחי, או על בעלי), ונהגתי בצורה דומה. לאט לאט התחלתי להבין ש: א. מדובר בתקופה רבת שנים. אסור לי לקחת פסק זמן ארוך כל כך מהחיים. הן מבחינת ילדי ומשפחתי, הן מבחינת עבודתי, והן מבחינתי עצמי - הנאותי, תחביבי וכו'. ב. הקלישאה "בתי הקברות מלאים באנשים ללא תחליף" נכונה. מסתבר שעם הערכות נכונה, אחרים יכולים לתפקד טוב כמוני. ואפילו אם קצת פחות טוב ממני - גם זה מספיק. ואגב - מי בכלל אמר שהתפקוד שלי, שאני מאמינה שהוא מושלם, הוא אכן כזה? במקביל גם דרכי ההתקשרות (מייל, סקייפ, עלויות שיחות טלפון) הפכו את הקשר עם הבית להרבה יותר זמין. מה אני רוצה לאמר? את מה שאני אומרת תמיד לאורך כל זמן מעורבותי בפורום הזה: אנשים - המשיכו את חייכם. הערכו להמשך חייכם, קחו עובד זר, ערבו בני משפחה נוספים, קחו שמרטפים (שמרסבים?..) וצאו לסרט, בלו. אם אפשר - סעו לחו"ל. פיליפינית ממוצעת מתפקדת נהדר גם בלי שנשב לה על הוריד. עד כאן. ועוד מילה על עובד זר (לטובת אסתר, טובה, נילי ואחרים) מעבר למה שכבר כתבתי ובירברתי למעלה ובעבר, יתרונם הגדול גדול הוא השחרור שלנו מסד השעון, אותו סד מעיק וכבד שקובע שכל חיינו, 24 שעות היממה, יתנהל על פי השעון המוטרף של החולים שלנו.
אני מעוניינת להתייחס לעניין, גם כי נשאלתי וגם כי אני זוכרת את תקופת היובש שלי, בה פחדתי לסוע. כשמצב הורי התחיל להתדרדר, כשטרם הבנתי את גודל הבעיה, את מישכה ואת כל ההשלכות שלה, התחלתי להמעיט בנסיעות. (בד"כ נהגתי לסוע די הרבה, הן לעבודה והן לבילויים. נסיעותי ארכו בין יומיים לשבועיים). חייתי כל הזמן בהרגשה, שמשהו בטח יקרה כשלא אהיה, ואז מי ידע מה לעשות, איך ארגיש שלא הייתי שם לצידם וכו' וכו'. אז נסעתי רק כשהיה הכרח, טילפנתי ובילבלתי את המוח בכל הזדמנות, שיגעתי את כולם, לא נהניתי , הייתי מתוחה והיסטרית. בתחילת תקופת הפיליפיניות (5 שנים) לא סמכתי עליהן ( או על אחי, או על בעלי), ונהגתי בצורה דומה. לאט לאט התחלתי להבין ש: א. מדובר בתקופה רבת שנים. אסור לי לקחת פסק זמן ארוך כל כך מהחיים. הן מבחינת ילדי ומשפחתי, הן מבחינת עבודתי, והן מבחינתי עצמי - הנאותי, תחביבי וכו'. ב. הקלישאה "בתי הקברות מלאים באנשים ללא תחליף" נכונה. מסתבר שעם הערכות נכונה, אחרים יכולים לתפקד טוב כמוני. ואפילו אם קצת פחות טוב ממני - גם זה מספיק. ואגב - מי בכלל אמר שהתפקוד שלי, שאני מאמינה שהוא מושלם, הוא אכן כזה? במקביל גם דרכי ההתקשרות (מייל, סקייפ, עלויות שיחות טלפון) הפכו את הקשר עם הבית להרבה יותר זמין. מה אני רוצה לאמר? את מה שאני אומרת תמיד לאורך כל זמן מעורבותי בפורום הזה: אנשים - המשיכו את חייכם. הערכו להמשך חייכם, קחו עובד זר, ערבו בני משפחה נוספים, קחו שמרטפים (שמרסבים?..) וצאו לסרט, בלו. אם אפשר - סעו לחו"ל. פיליפינית ממוצעת מתפקדת נהדר גם בלי שנשב לה על הוריד. עד כאן. ועוד מילה על עובד זר (לטובת אסתר, טובה, נילי ואחרים) מעבר למה שכבר כתבתי ובירברתי למעלה ובעבר, יתרונם הגדול גדול הוא השחרור שלנו מסד השעון, אותו סד מעיק וכבד שקובע שכל חיינו, 24 שעות היממה, יתנהל על פי השעון המוטרף של החולים שלנו.
