בענין הדבש.
ראיתי לנכון להגיב בענין הדבש. ההלכה היא שכל היוצא מן הטמא הרי הוא טמא. הדבש אכן יוצא מן הטמא שהרי הדבורה הינה יצור האסור באכילה. לכן לכאורה אסור הדבש באכילה. בשני מקרים מותר לאכול את היוצא מן הטמא. א. כאשר הפורש מן הטמא התערב שלא על ידי אדם בכוונה בצורה כזאת שהוא בטל ברוב או בששים - לפי הנסיבות ההלכתיות בהן מדובר, זאת בתנאי שאין הוא נותן טעם בתערובת. ב. כשהפורש מן הטמא אינו אכיל ביסודו. לדוגמה עצמות חמורים. במקרה של הדבש הרי אכן הדבורה מפרישה אנזימים המשפיעים ישירות על הדבש ואף משנים את טעמו. לא זו אף זו הם בוודאי נותנים טעם בדבש שהרי טעם הדבש אינו כטעם צוף הפרחים. אולם האנזימים המופרשים לכשעצמם אינם אכילים והם כנראה אפילו מרירים. כך שאכילתם לכשעצמם אינה אסורה. לכן יוצא לנו שלמרות שלאנזימים הללו יש ערך תזונתי כל שהוא, אך היות והם לכשעצמם אינם אכילים, הדבש כשר. כעת, לו גם יצוייר שכל זה לא היה נכון. עדיין היה הדבש מותר לאכילה. זאת משום שכל יסודתו של כל דבר איסור תלוי רק ואך ורק במה שאנו לומדים מן התורה על פי מסורת חז"ל גם אם הם טעו. המעוניין ילמד את מסכת הוריות כדי להבין את ההגיון שבכך. והנה חכמי ישראל בלימודם מן המקראות הסיקו שהדבש כשר. לדוגמה יצויין ששמשון ויהונתן אכלו דבש כמתואר במקראות. היינו גם אם הדבש אכן היה יוצא מן הטמא והיה לפי הסברה אסור באכילה, גם אז יכולים ישראל לאכול דבש על פי האמור בחומש דברים ועשית ככל אשר יורוך. מאת הרב דב.
ראיתי לנכון להגיב בענין הדבש. ההלכה היא שכל היוצא מן הטמא הרי הוא טמא. הדבש אכן יוצא מן הטמא שהרי הדבורה הינה יצור האסור באכילה. לכן לכאורה אסור הדבש באכילה. בשני מקרים מותר לאכול את היוצא מן הטמא. א. כאשר הפורש מן הטמא התערב שלא על ידי אדם בכוונה בצורה כזאת שהוא בטל ברוב או בששים - לפי הנסיבות ההלכתיות בהן מדובר, זאת בתנאי שאין הוא נותן טעם בתערובת. ב. כשהפורש מן הטמא אינו אכיל ביסודו. לדוגמה עצמות חמורים. במקרה של הדבש הרי אכן הדבורה מפרישה אנזימים המשפיעים ישירות על הדבש ואף משנים את טעמו. לא זו אף זו הם בוודאי נותנים טעם בדבש שהרי טעם הדבש אינו כטעם צוף הפרחים. אולם האנזימים המופרשים לכשעצמם אינם אכילים והם כנראה אפילו מרירים. כך שאכילתם לכשעצמם אינה אסורה. לכן יוצא לנו שלמרות שלאנזימים הללו יש ערך תזונתי כל שהוא, אך היות והם לכשעצמם אינם אכילים, הדבש כשר. כעת, לו גם יצוייר שכל זה לא היה נכון. עדיין היה הדבש מותר לאכילה. זאת משום שכל יסודתו של כל דבר איסור תלוי רק ואך ורק במה שאנו לומדים מן התורה על פי מסורת חז"ל גם אם הם טעו. המעוניין ילמד את מסכת הוריות כדי להבין את ההגיון שבכך. והנה חכמי ישראל בלימודם מן המקראות הסיקו שהדבש כשר. לדוגמה יצויין ששמשון ויהונתן אכלו דבש כמתואר במקראות. היינו גם אם הדבש אכן היה יוצא מן הטמא והיה לפי הסברה אסור באכילה, גם אז יכולים ישראל לאכול דבש על פי האמור בחומש דברים ועשית ככל אשר יורוך. מאת הרב דב.
היוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור, והני נמי מטמא קאתי. )'שבתוך הטמא היו, ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסיריי - רש"י.( מיתיבי: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן . )שאוכלין פרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן. ואין ממצים אותו מגופן.