danielrice
New member
בענין:שצריך לטעום מעט חסרון כדי להעריך הטוב..
פעמים רבות אנו נתקלים בסיטואציות לא פשוטות בחיים. אם זה כאשר נמצאים בתקופה שהכל "הולך לא טוב" ולכך מתלווה תחושת דיכדוך ואם זה בתקופה שמרגישים ריקנות וחסרון. יש המרגישים חסרון רוחני ויש שמרגישים זאת לעניין גשמיות. צריך להבין שכל אדם חייב לחוות חסרון בכל דבר,כל זאת לא על-מנת להרגיש צער,אלא על-מנת שלהעריך את הנמצא(שיהיה נמצא בעתיד). אם ניקח לדוגמא ילד עשיר מבית שההורים "עסקנים" מובחרים בעלי מפעלי ענק וכו',סביר להניח שלאותו הילד יהיה כל דבר שיחפוץ בו,מצד הגשמיות,היינו בתור קטן ישלחוהו לגן המובחר ביותר,יקנו לו את הצעצועים המפותחים והיקרים ביותר וכן הלאה.כשיגדל יקבל מכונית מפוארת,יקנה לו ככל העולה על רוחו וכו'. כאשר מתבוננים בחייו של הילד הנ"ל ומתעמקים במקצת (בסיטואציות דומות לזו),אזי ברוב המכריע של המקרים ואף בכולם,ככל שילד,כדוגמת המתואר,גודל (בגילו)כך במקביל פוחתת הנאתו,כל זאת משום ש"הכל" מצוי אצלו בהישג יד,כלומר מבחינה חומרית הוא יכול להשיג כל דבר שירצה ואין לו חסרון בדבר (חומרי)! מכאן אנו יונקים את מוסר ההשכל:על-מנת שאדם יהנה מדבר כלשהו,ויהי מה,חייב שלאותו דבר יוקדם חסרון (מאותו הדבר),וניתן לראות זאת כאשר אדם קונה ארטיק טעים אזי בתחילה הוא נהנה מאוד,אך אם מיד כשיסיים ניתן לו עוד אחד,יווצר מצב שהרגשת התענוג תפחת משמעותית בהשוואה לארטיק הראשון וכן הלאה אם יקנה ארטיק נוסף (שלישי) תפחת הרגשת התענוג עד לשנאת הדבר ! חברים יקרים צריך כל אדם להודות על כל חסרון וחסרון,אם מבחינה רוחנית ואם מבחינה גשמית ולא חס ושלום,יגיד:"אין לי כלום,אין כסף,אין קדושה,אין תורה,מה אני שווה?" ,אלא אדרבא מתוך כך שנמצא אצלו חסרון בדבר כך תהא גוברת הרגשת התענוג ממנו,כשיהפוך למושג. יוצא שאם אדם חפץ להיות עשיר גדול,אסור שיחשוב:"אני סתם אדם ממקום פשוט בלי יכולות כלכליות מאבא ואמא,איך אהיה עשיר?",לא כך נכון לחשוב,אלא אותו אדם יגיד לעצמו: אני יכול להשיג ככל העולה על רוחי וכל זאת ע"י בקשה ותפילה להשם וכן הגברת חיזוק האמונה בעניין הבקשה והתפילה אליו יתברך. ואז ככל שרצה בכך (ככל שהיה מצוי אצלו החסרון לאותו עניין) כך כשישיג הדבר יגזר מצב של אושר וסיפוק אמיתי (התכלית לעניין זה)! יוצא שכל העניין הוא:"להתחיל מכלום","ממש לקום מאשפתות" ולהתרומם בעזות (קדושה) ככל האפשר מבלי לשים לב למכשלות החיצוניות/פנימיות (אם זה מחברים/קרובים שטוענים בפנינו שאיננו יכולים להשיג את רצוננו) וכך למעשה יווצר,ב"ה,מצב של הצלחה שהנגזר הבלתי נמנע ממנה הוא הסיפוק הנובע מן השגת התכלית שהיא למעשה כל מה שהיה חסר לאותו אדם. כעת,יש לציין כי כך ממש ההתנהלות בענייני הקדושה וההתחברות לבורא,היינו ככל שאדם מרגיש שהוא "פושע" גדול חס ושלום,לא מקיים מצוות,מנבל פיו,חושב מחשבות של עון בלי סוף,אך עם זאת קיים אצלו הרצון,ההשתוקקות והכיסופים ליצור מצב שהוא "אחד עם הבורא" אזי ממש כך כשישתדל באמת,"יקום" מזוהמתו,וירים עצמו מאשפות בהם הוא שרוי לאותו רגע אזי יווצר מצב של תענוג רוחני חסר בשיעור ותיאור וניתן להבחין בכך כאשר חבר "מתחזק" פתאום ומחליט ללכת לשיעורי תורה (להרים עצמו מאשפות) ולהתגבר נגד יצרו בדברים מסוימים (שכן הוא חסר במצוות ומידות טובות),איך לאחר תקופה קצרה (שכן מתמלאים כליו/חסרונותיו הרוחניים) ניכרת אצלו/ממנו תחושת סיפוק המלווה באושר עמוק שברוב המקרים גורר מחבריו את ההתבטאות המתבקשת:"הוא השתגע,הרבנים שלו שיגעו אותו". והדברים גבוהים מאוד ובעלי עומק הנשגב מן הבינה העליונה (הידוע ליודעי חן). לסיכום:יוצא שככל שאדם באמת מרגיש חסרון במצוות וקדושה,אזי כאשר יתאמץ בהתקרבות לבורא,ככל שיגברו מאמציו כך תגזר רמת ההנאה וסיפוקו מכך. שימו לב לכך שילדים שנולדים בבית דתי,בד"כ,אינם בעלי אותם "אורות" או יותר נכון כיסופים לבורא ותשוקה הבלתי מוסברת, הניתזת כניצוצות הנוצרים מחיכוך האבנים, מאלו "בעלי התשובה" שהחליטו שלא לוותר לעצמם ולהתאמץ למען התכלית (התקרבות לבורא). וע"פ הנ"ל הדברים מיושבים היטב,כלומר אותו ילד שנולד לתוך בית "מסודר" מבחינת המערכת הדתית לא היה צריך להתאמץ על-מנת להשיג קנין זה,היינו הוא לא נתקל בצורך "לשבור מדות" (לשפר מידותיו/התהנגותו) אם זה לעניין שמירת שבת וכו',כלומר הוא(ילד מבית דתי) לא הרגיש חסרון בדבר ולפיכך תענוגו מופחת בהרבה מאדם ה"חוזר בתשובה" שכל רגע מתאמץ כנגד יצרו על-מנת לשוברו ולהתגבר עליו,שכן מצב זה נובע,כאמור,מחסרון וכאשר משיג החוזר בתשובה את הקניין (לדוגמא:שמירת שבת) סיפוקו הרוחני הנוצר מכך הינו שונה בצורה שלא ניתן לתאר!! ברכה והצלחה לכל ישראל הקדושים יהי רצון שנזכה כולנו לחזור בתשובה ולאהוב אחד לחברו בלי גבולות ותחבולות...עד לבנין בית המקדש אווווו השם יתברך תן לנו בית מקדש!!! להצלחת רבינו יעקב עדס שליט"א השם ישמרהו ויחייהו,להצלחת האדמו"ר מביאלא(אברהם רבינוביץ').
פעמים רבות אנו נתקלים בסיטואציות לא פשוטות בחיים. אם זה כאשר נמצאים בתקופה שהכל "הולך לא טוב" ולכך מתלווה תחושת דיכדוך ואם זה בתקופה שמרגישים ריקנות וחסרון. יש המרגישים חסרון רוחני ויש שמרגישים זאת לעניין גשמיות. צריך להבין שכל אדם חייב לחוות חסרון בכל דבר,כל זאת לא על-מנת להרגיש צער,אלא על-מנת שלהעריך את הנמצא(שיהיה נמצא בעתיד). אם ניקח לדוגמא ילד עשיר מבית שההורים "עסקנים" מובחרים בעלי מפעלי ענק וכו',סביר להניח שלאותו הילד יהיה כל דבר שיחפוץ בו,מצד הגשמיות,היינו בתור קטן ישלחוהו לגן המובחר ביותר,יקנו לו את הצעצועים המפותחים והיקרים ביותר וכן הלאה.כשיגדל יקבל מכונית מפוארת,יקנה לו ככל העולה על רוחו וכו'. כאשר מתבוננים בחייו של הילד הנ"ל ומתעמקים במקצת (בסיטואציות דומות לזו),אזי ברוב המכריע של המקרים ואף בכולם,ככל שילד,כדוגמת המתואר,גודל (בגילו)כך במקביל פוחתת הנאתו,כל זאת משום ש"הכל" מצוי אצלו בהישג יד,כלומר מבחינה חומרית הוא יכול להשיג כל דבר שירצה ואין לו חסרון בדבר (חומרי)! מכאן אנו יונקים את מוסר ההשכל:על-מנת שאדם יהנה מדבר כלשהו,ויהי מה,חייב שלאותו דבר יוקדם חסרון (מאותו הדבר),וניתן לראות זאת כאשר אדם קונה ארטיק טעים אזי בתחילה הוא נהנה מאוד,אך אם מיד כשיסיים ניתן לו עוד אחד,יווצר מצב שהרגשת התענוג תפחת משמעותית בהשוואה לארטיק הראשון וכן הלאה אם יקנה ארטיק נוסף (שלישי) תפחת הרגשת התענוג עד לשנאת הדבר ! חברים יקרים צריך כל אדם להודות על כל חסרון וחסרון,אם מבחינה רוחנית ואם מבחינה גשמית ולא חס ושלום,יגיד:"אין לי כלום,אין כסף,אין קדושה,אין תורה,מה אני שווה?" ,אלא אדרבא מתוך כך שנמצא אצלו חסרון בדבר כך תהא גוברת הרגשת התענוג ממנו,כשיהפוך למושג. יוצא שאם אדם חפץ להיות עשיר גדול,אסור שיחשוב:"אני סתם אדם ממקום פשוט בלי יכולות כלכליות מאבא ואמא,איך אהיה עשיר?",לא כך נכון לחשוב,אלא אותו אדם יגיד לעצמו: אני יכול להשיג ככל העולה על רוחי וכל זאת ע"י בקשה ותפילה להשם וכן הגברת חיזוק האמונה בעניין הבקשה והתפילה אליו יתברך. ואז ככל שרצה בכך (ככל שהיה מצוי אצלו החסרון לאותו עניין) כך כשישיג הדבר יגזר מצב של אושר וסיפוק אמיתי (התכלית לעניין זה)! יוצא שכל העניין הוא:"להתחיל מכלום","ממש לקום מאשפתות" ולהתרומם בעזות (קדושה) ככל האפשר מבלי לשים לב למכשלות החיצוניות/פנימיות (אם זה מחברים/קרובים שטוענים בפנינו שאיננו יכולים להשיג את רצוננו) וכך למעשה יווצר,ב"ה,מצב של הצלחה שהנגזר הבלתי נמנע ממנה הוא הסיפוק הנובע מן השגת התכלית שהיא למעשה כל מה שהיה חסר לאותו אדם. כעת,יש לציין כי כך ממש ההתנהלות בענייני הקדושה וההתחברות לבורא,היינו ככל שאדם מרגיש שהוא "פושע" גדול חס ושלום,לא מקיים מצוות,מנבל פיו,חושב מחשבות של עון בלי סוף,אך עם זאת קיים אצלו הרצון,ההשתוקקות והכיסופים ליצור מצב שהוא "אחד עם הבורא" אזי ממש כך כשישתדל באמת,"יקום" מזוהמתו,וירים עצמו מאשפות בהם הוא שרוי לאותו רגע אזי יווצר מצב של תענוג רוחני חסר בשיעור ותיאור וניתן להבחין בכך כאשר חבר "מתחזק" פתאום ומחליט ללכת לשיעורי תורה (להרים עצמו מאשפות) ולהתגבר נגד יצרו בדברים מסוימים (שכן הוא חסר במצוות ומידות טובות),איך לאחר תקופה קצרה (שכן מתמלאים כליו/חסרונותיו הרוחניים) ניכרת אצלו/ממנו תחושת סיפוק המלווה באושר עמוק שברוב המקרים גורר מחבריו את ההתבטאות המתבקשת:"הוא השתגע,הרבנים שלו שיגעו אותו". והדברים גבוהים מאוד ובעלי עומק הנשגב מן הבינה העליונה (הידוע ליודעי חן). לסיכום:יוצא שככל שאדם באמת מרגיש חסרון במצוות וקדושה,אזי כאשר יתאמץ בהתקרבות לבורא,ככל שיגברו מאמציו כך תגזר רמת ההנאה וסיפוקו מכך. שימו לב לכך שילדים שנולדים בבית דתי,בד"כ,אינם בעלי אותם "אורות" או יותר נכון כיסופים לבורא ותשוקה הבלתי מוסברת, הניתזת כניצוצות הנוצרים מחיכוך האבנים, מאלו "בעלי התשובה" שהחליטו שלא לוותר לעצמם ולהתאמץ למען התכלית (התקרבות לבורא). וע"פ הנ"ל הדברים מיושבים היטב,כלומר אותו ילד שנולד לתוך בית "מסודר" מבחינת המערכת הדתית לא היה צריך להתאמץ על-מנת להשיג קנין זה,היינו הוא לא נתקל בצורך "לשבור מדות" (לשפר מידותיו/התהנגותו) אם זה לעניין שמירת שבת וכו',כלומר הוא(ילד מבית דתי) לא הרגיש חסרון בדבר ולפיכך תענוגו מופחת בהרבה מאדם ה"חוזר בתשובה" שכל רגע מתאמץ כנגד יצרו על-מנת לשוברו ולהתגבר עליו,שכן מצב זה נובע,כאמור,מחסרון וכאשר משיג החוזר בתשובה את הקניין (לדוגמא:שמירת שבת) סיפוקו הרוחני הנוצר מכך הינו שונה בצורה שלא ניתן לתאר!! ברכה והצלחה לכל ישראל הקדושים יהי רצון שנזכה כולנו לחזור בתשובה ולאהוב אחד לחברו בלי גבולות ותחבולות...עד לבנין בית המקדש אווווו השם יתברך תן לנו בית מקדש!!! להצלחת רבינו יעקב עדס שליט"א השם ישמרהו ויחייהו,להצלחת האדמו"ר מביאלא(אברהם רבינוביץ').