בעקבות גודל הפתיל של הסיפור
- פותח הנושא דרגורן
- פורסם בתאריך
ולמי שהקובץ לא נפתח לו
פה כתוב החלק האחרון (בינתיים) של הסיפור (-: כשיצאה כריסטינה והלכה אל הארווה לקחת את סוסותה - יאהי, השמש החלה את מסעה המפרך במעלה השמיים, צובעת אותם בגווני הכתום והאדום של המלחמה. כריסטינה העמיסה על סוסתה את כל הצידה, ויצאה החוצה בדיוק בזמן כדי לראות פרש שהגיע מהקצה הרחוק הצפוני של השדה לעברה. הפרש היה לבוש בשחור והחזיק בידו מוט שעליו התנוסס דגלה של כרטן הממלכה הקרובה ביותר לכפר. כריסטינה הבחינה איך מצטרפים אל הפרש פרשים נוספים וחיל רגלים שאיגף מהצדדים ומאחורה, פתאום נשמעה תרועת חצוצרה ולפני שכריסטינה הספיקה להזעיק את אנשי הכפר לעזרה הפרשים תקפו. אנשי הכפר התחילו לצאת מבתיהם המומים למחצה, לבושים בבגדי השינה שלהם והטבח התחיל, הפרשים לא הראו חמלה אנשים נשים וטף הם קטלו על ימין ושמאל, מספר לפידים שהושלכו לעבר הביקתות החלו באש שהדליקה עוד ועוד ביקתות, כריסטינה שלחמה במספר פרשים בניסיון נואש לעצור את ההתקפה שמעה את זעקות הנרצחים ופתאום הכוח השתלט עליה, היא הרגישה איך חרבה נופלת לקרקע וראתה פרש מתקרב במהירות במטרה לשפד אותה על הקילשון שלו, ואז מילים בקעו מפיה ``טורימן, טורימן זו טורימן זו דאמאן`` והדבר האחרון שהיא הרגישה לפני שהיא התעלפה היה רעידת אדמה ואז היא צנחה מחוסר הכרה אל הדשא. כאשר כריסטינה התעוררה היא הסתכלה מסביב ולא האמינה למראה עינייה: איפה שבבוקר היו ביקתות ודשא הכל נעלם, המראה היה כאילו בא ענק ודרס את הכל, משמיד ביקתות, פרשים ותושבי הכפר ללא אבחנה. כריסטינה הבחינה במעגל סביבה שלא נזוק ויאהי עמדה רועדת ומפוחדת עם כל הציוד. לשמע טפיפות של סוס כריסטינה הרימה את מבטה אל השדה הצפוני (או מה שנשארה ממנו) וראתה פרש רוכב לעברה. רוכב הפרש התקרב אליה, ולראשונה שמה כריסטינה ליבה לכך שבעצם על הסוס האדום רוכבים שני אנשים ולא אחד כמו שחשבה בהתחלה. הרוכב הקדמי היה בעל מבנה גוף חסון, נער צעיר עם שיער בצבע הנחושת ועיניים שהתחרו בין צבע האפור לבין הירוק. האדם שישב אחריו היה בעל שיער שיבה כסוף, אך למרות גילו המופרז וגופו החלש, גבוה היה האדם, ובעל המבט הישיר והמזרה חוכמה שכריסטינה ראתה אי פעם בחייה. כך החל מסעה הארוך של כריסטינה בת רוח. לאורך כל הדרך, לא הנער הצעיר ולא האדם הישיש דיברו, והדרך אף על פי שהייתה ארוכה בכפור הנוראי של ערבות הטנדורה עברה מהר מאוד. אולי היה זה בגלל חברת הסוס האדום (אשר עליו סופרו אגדות כה רבות) ואולי בגלל התרגשותה של כריסטינה. כאשר הגיעו לחורבות עיר הרוניקים העתיקה ניין עצר הישיש המופלג את סוסו, הנער הצעיר הקים מדורה. ובאותו הלילה סיפר הזקן לכריסטינה ואחיה את סיפורם.
פה כתוב החלק האחרון (בינתיים) של הסיפור (-: כשיצאה כריסטינה והלכה אל הארווה לקחת את סוסותה - יאהי, השמש החלה את מסעה המפרך במעלה השמיים, צובעת אותם בגווני הכתום והאדום של המלחמה. כריסטינה העמיסה על סוסתה את כל הצידה, ויצאה החוצה בדיוק בזמן כדי לראות פרש שהגיע מהקצה הרחוק הצפוני של השדה לעברה. הפרש היה לבוש בשחור והחזיק בידו מוט שעליו התנוסס דגלה של כרטן הממלכה הקרובה ביותר לכפר. כריסטינה הבחינה איך מצטרפים אל הפרש פרשים נוספים וחיל רגלים שאיגף מהצדדים ומאחורה, פתאום נשמעה תרועת חצוצרה ולפני שכריסטינה הספיקה להזעיק את אנשי הכפר לעזרה הפרשים תקפו. אנשי הכפר התחילו לצאת מבתיהם המומים למחצה, לבושים בבגדי השינה שלהם והטבח התחיל, הפרשים לא הראו חמלה אנשים נשים וטף הם קטלו על ימין ושמאל, מספר לפידים שהושלכו לעבר הביקתות החלו באש שהדליקה עוד ועוד ביקתות, כריסטינה שלחמה במספר פרשים בניסיון נואש לעצור את ההתקפה שמעה את זעקות הנרצחים ופתאום הכוח השתלט עליה, היא הרגישה איך חרבה נופלת לקרקע וראתה פרש מתקרב במהירות במטרה לשפד אותה על הקילשון שלו, ואז מילים בקעו מפיה ``טורימן, טורימן זו טורימן זו דאמאן`` והדבר האחרון שהיא הרגישה לפני שהיא התעלפה היה רעידת אדמה ואז היא צנחה מחוסר הכרה אל הדשא. כאשר כריסטינה התעוררה היא הסתכלה מסביב ולא האמינה למראה עינייה: איפה שבבוקר היו ביקתות ודשא הכל נעלם, המראה היה כאילו בא ענק ודרס את הכל, משמיד ביקתות, פרשים ותושבי הכפר ללא אבחנה. כריסטינה הבחינה במעגל סביבה שלא נזוק ויאהי עמדה רועדת ומפוחדת עם כל הציוד. לשמע טפיפות של סוס כריסטינה הרימה את מבטה אל השדה הצפוני (או מה שנשארה ממנו) וראתה פרש רוכב לעברה. רוכב הפרש התקרב אליה, ולראשונה שמה כריסטינה ליבה לכך שבעצם על הסוס האדום רוכבים שני אנשים ולא אחד כמו שחשבה בהתחלה. הרוכב הקדמי היה בעל מבנה גוף חסון, נער צעיר עם שיער בצבע הנחושת ועיניים שהתחרו בין צבע האפור לבין הירוק. האדם שישב אחריו היה בעל שיער שיבה כסוף, אך למרות גילו המופרז וגופו החלש, גבוה היה האדם, ובעל המבט הישיר והמזרה חוכמה שכריסטינה ראתה אי פעם בחייה. כך החל מסעה הארוך של כריסטינה בת רוח. לאורך כל הדרך, לא הנער הצעיר ולא האדם הישיש דיברו, והדרך אף על פי שהייתה ארוכה בכפור הנוראי של ערבות הטנדורה עברה מהר מאוד. אולי היה זה בגלל חברת הסוס האדום (אשר עליו סופרו אגדות כה רבות) ואולי בגלל התרגשותה של כריסטינה. כאשר הגיעו לחורבות עיר הרוניקים העתיקה ניין עצר הישיש המופלג את סוסו, הנער הצעיר הקים מדורה. ובאותו הלילה סיפר הזקן לכריסטינה ואחיה את סיפורם.
חבל שהקובץ לא נפתח לי
יש כנראה בעיות של השרת של תפוז ביומיים האחרונים כי כל הזמן הפורומים עושים לי בעיות- גם לכם יש בעיות עם הפורומים פה? כי אם לא אז זה רק המחשב שלי יפה!!! מאוד יפה מה שרשמת, אבל לא המשכת את הסיפור... הוספת באמצע את מה שדילגתי עליו (סליחה... לא שמתי לב שהכפר היה אמור להחרב כשכריסטינה עצמה היתה בו...) וערכת, אבל אני ממש לא יכולה להוסיף את הסיפור עם האח. מישהו מתנדב????
יש כנראה בעיות של השרת של תפוז ביומיים האחרונים כי כל הזמן הפורומים עושים לי בעיות- גם לכם יש בעיות עם הפורומים פה? כי אם לא אז זה רק המחשב שלי יפה!!! מאוד יפה מה שרשמת, אבל לא המשכת את הסיפור... הוספת באמצע את מה שדילגתי עליו (סליחה... לא שמתי לב שהכפר היה אמור להחרב כשכריסטינה עצמה היתה בו...) וערכת, אבל אני ממש לא יכולה להוסיף את הסיפור עם האח. מישהו מתנדב????
המשך
כדרכם של סיפורים גם לסיפור זה גרסאות רבות. זהו סיפורה של טימר אח-הסער כפי שסופר על ידיו זמן קצר לפני מותו. סיפור לידתו של טימר אח הסער יוצא דופן אפילו בהשוואה ללידת אחותו כריסטינה: אותו הלילה לאחר שרומק מצא את כריסטינה והלך לכפרו, שררה דממה בכפר, דממת המוות, אפילו צרצר לא ניגן ברגליו הדקיקות מנגינת אבל מחשש להפר את אותה הדומיה ואז נשמע צליל בכי חנוק מאזור גופתה של רואנדה, יותר מאשר מעורר רחמים, הבכי דרש עזרה, הוא יצא קטוע ומגומגם אבל לחיות היער ששמעו אותו הוא היה ברור כמו השמש המפציעה בבוקר, הוא היה בקשת העזרה היחידה שיכולה לגרום לגישור הרתיעה שיש לחיות מבני האדם. בלב הטנדורה הקפואה ררואר הזאב זקף את אוזניו לשמע קריאת העזרה, הוא מהר מאד זיהה את מקורה ופצח בריצה קלילה לכוון ובעוד מרחרח את הרוח ומנסה לזהות מהי החיה אשר ביקשה את העזרה. בהגיעו אל כפר הוא נעצר על הגבול - הקו הבלתי נראה שמעבר לו התחילה הטריטוריה של ה``אדם``, ואז התחיל מאבק פנימי בראשו של ררואר הרתיעה מהכניסה לטריטוריה האסורה נגד קריאת המצוקה. דקות ארוכות כך נראה עמד ררואר הזאב על הגבול לא יכול להכנס אבל לא מוכן לעזוב. עד שקרעק העורב נחת לידו וצחק ``חה חה, מה אתה חושב שיש פה עדיין אנשים? אתה יכול להכנס, חוץ מזה שקרא לנו אף אחד לא חי כאן`` ררואר נהם בזעם ``לא יכולת להגיע קודם? אני כבר שעה מחכה לך!`` ובזינוק מהיר הוא רץ לעבר הבכי שנדם כמעט. ומאחרי עגלה שרועה על הדשא הנוצץ משלג רטוב נחה גופתה של בת אדם, ריחוח מהיר שלל ררואר גילה שהיא מתה כבר כמעט שעה, וכבר רגע עד שררואר זיהה מקור הבכי. בין רגליה של בת האדם, ביצבץ ראשו של גור אדם קטן, וררואר הבין פתאום שגור זה הוא שקרא לו לעזרה. קרעק נחת ברפרוף כנפיים, מרעיש בכוונה בכדי להסב את תשומת ליבו של ררואר, ררואר הריח קצת באיחור את הריח המגעיל של אוכלי הנבלות, התנים סוגר עליו ועל הגור שבינתיים הספיק לבכות מאפיסת כוחות. - ``מה ררואר הנכבד עושה פה בכפר האדם?, האם ירדת אלינו השפלים מכל והתחלת לאכול נבלות? הא הא הא`` - ``כדאי מאד שתעלמו מפה ותתנו לי לצאת עם הגור, מכוון שהוא השתמש בקריאת המצוקה בכדי לזמן אותי ולכן אתם לא תניחו עליו כפה`` - ``בוא נחכה עוד כמה דקות, הוא ימות לבד ואז החוק לא יהיה תקף`` - ``אני לא אחזור על עצמי שוב, אם אתם לא תסתובבו ותלכו לאכול איזו גופה אני אזעיק את כל חיות הטנדורה ואנחנו נדאג למחוק את התועבה שהיא התנים`` - ``הפעם ררואר יש לך את הגיבוי של קריאת המצוקה`` - ``אתם רק דואגים מכוון שידידי קרעק כאן ואותו אתם לא תוכלו לתפוס והוא יספר את מה שקרה כאן`` - ``יום אחד ררואר, יום אחד`` והתנים החלו להתפזר. ררואר התקרב לגופה ובחן את גור האדם, הוא היה גדול מדי ולא יכל לצאת. ללא גינוני טקס מיותרים ררואר שלף אחד שיניו והחל לנסות לחתוך את הגופה ולפתוח לגור מקום לצאת, בינתיים הגיעו עוד כמה זאבים ותוך זמן קצר הגור היה בחוץ. זאבה אפורה בשם ``ענן סוער`` שאלה את ררואר ``מה אתה מתכוון לעשות איתו עכשיו?, הרי הוא לא אחד מאיתנו`` ``מה את מציעה?, לנטוש אותו?, אני לא מוכן להתדרדר למצב של התנים האלו`` נהם ררואר והבוז בקולו נשמע היטב. ``ניקח אותו אל ה-אדם`` ולפי איך שררואר הדגיש את ה``ה`` כולם ידעו למי הוא מתכוון ``האם גור האדם ישרוד את הדרך? לא נספיק להגיע לפני השחר`` שאל זאב קטן ששמו היה ``כוכבון`` ``אנחנו נרוץ כמו רוח הסער ואנחנו נגיע, כי כולכם יודעים עד כמה נדיר האדם שיכול לדבר איתנו ולקרוא לנו בשפתנו`` והם רצו כל אותו הלילה ובשבטי המושניי השומרים ששמרו בלילה סיפרו למחרת בבוקר כי הם ראו להקת זאבים שרצה לידם בטנדורה והם רצו כאילו כל ששת השדים בעקבותיהם. ועם בוא הבוקר הונח גור האדם על מפתן ביתו של ה``אדם`` וכך תם סיפור לידתו של טימר אח הסער וכפי שלידתו לוותה בחבריו החיות כך גם חייו.
כדרכם של סיפורים גם לסיפור זה גרסאות רבות. זהו סיפורה של טימר אח-הסער כפי שסופר על ידיו זמן קצר לפני מותו. סיפור לידתו של טימר אח הסער יוצא דופן אפילו בהשוואה ללידת אחותו כריסטינה: אותו הלילה לאחר שרומק מצא את כריסטינה והלך לכפרו, שררה דממה בכפר, דממת המוות, אפילו צרצר לא ניגן ברגליו הדקיקות מנגינת אבל מחשש להפר את אותה הדומיה ואז נשמע צליל בכי חנוק מאזור גופתה של רואנדה, יותר מאשר מעורר רחמים, הבכי דרש עזרה, הוא יצא קטוע ומגומגם אבל לחיות היער ששמעו אותו הוא היה ברור כמו השמש המפציעה בבוקר, הוא היה בקשת העזרה היחידה שיכולה לגרום לגישור הרתיעה שיש לחיות מבני האדם. בלב הטנדורה הקפואה ררואר הזאב זקף את אוזניו לשמע קריאת העזרה, הוא מהר מאד זיהה את מקורה ופצח בריצה קלילה לכוון ובעוד מרחרח את הרוח ומנסה לזהות מהי החיה אשר ביקשה את העזרה. בהגיעו אל כפר הוא נעצר על הגבול - הקו הבלתי נראה שמעבר לו התחילה הטריטוריה של ה``אדם``, ואז התחיל מאבק פנימי בראשו של ררואר הרתיעה מהכניסה לטריטוריה האסורה נגד קריאת המצוקה. דקות ארוכות כך נראה עמד ררואר הזאב על הגבול לא יכול להכנס אבל לא מוכן לעזוב. עד שקרעק העורב נחת לידו וצחק ``חה חה, מה אתה חושב שיש פה עדיין אנשים? אתה יכול להכנס, חוץ מזה שקרא לנו אף אחד לא חי כאן`` ררואר נהם בזעם ``לא יכולת להגיע קודם? אני כבר שעה מחכה לך!`` ובזינוק מהיר הוא רץ לעבר הבכי שנדם כמעט. ומאחרי עגלה שרועה על הדשא הנוצץ משלג רטוב נחה גופתה של בת אדם, ריחוח מהיר שלל ררואר גילה שהיא מתה כבר כמעט שעה, וכבר רגע עד שררואר זיהה מקור הבכי. בין רגליה של בת האדם, ביצבץ ראשו של גור אדם קטן, וררואר הבין פתאום שגור זה הוא שקרא לו לעזרה. קרעק נחת ברפרוף כנפיים, מרעיש בכוונה בכדי להסב את תשומת ליבו של ררואר, ררואר הריח קצת באיחור את הריח המגעיל של אוכלי הנבלות, התנים סוגר עליו ועל הגור שבינתיים הספיק לבכות מאפיסת כוחות. - ``מה ררואר הנכבד עושה פה בכפר האדם?, האם ירדת אלינו השפלים מכל והתחלת לאכול נבלות? הא הא הא`` - ``כדאי מאד שתעלמו מפה ותתנו לי לצאת עם הגור, מכוון שהוא השתמש בקריאת המצוקה בכדי לזמן אותי ולכן אתם לא תניחו עליו כפה`` - ``בוא נחכה עוד כמה דקות, הוא ימות לבד ואז החוק לא יהיה תקף`` - ``אני לא אחזור על עצמי שוב, אם אתם לא תסתובבו ותלכו לאכול איזו גופה אני אזעיק את כל חיות הטנדורה ואנחנו נדאג למחוק את התועבה שהיא התנים`` - ``הפעם ררואר יש לך את הגיבוי של קריאת המצוקה`` - ``אתם רק דואגים מכוון שידידי קרעק כאן ואותו אתם לא תוכלו לתפוס והוא יספר את מה שקרה כאן`` - ``יום אחד ררואר, יום אחד`` והתנים החלו להתפזר. ררואר התקרב לגופה ובחן את גור האדם, הוא היה גדול מדי ולא יכל לצאת. ללא גינוני טקס מיותרים ררואר שלף אחד שיניו והחל לנסות לחתוך את הגופה ולפתוח לגור מקום לצאת, בינתיים הגיעו עוד כמה זאבים ותוך זמן קצר הגור היה בחוץ. זאבה אפורה בשם ``ענן סוער`` שאלה את ררואר ``מה אתה מתכוון לעשות איתו עכשיו?, הרי הוא לא אחד מאיתנו`` ``מה את מציעה?, לנטוש אותו?, אני לא מוכן להתדרדר למצב של התנים האלו`` נהם ררואר והבוז בקולו נשמע היטב. ``ניקח אותו אל ה-אדם`` ולפי איך שררואר הדגיש את ה``ה`` כולם ידעו למי הוא מתכוון ``האם גור האדם ישרוד את הדרך? לא נספיק להגיע לפני השחר`` שאל זאב קטן ששמו היה ``כוכבון`` ``אנחנו נרוץ כמו רוח הסער ואנחנו נגיע, כי כולכם יודעים עד כמה נדיר האדם שיכול לדבר איתנו ולקרוא לנו בשפתנו`` והם רצו כל אותו הלילה ובשבטי המושניי השומרים ששמרו בלילה סיפרו למחרת בבוקר כי הם ראו להקת זאבים שרצה לידם בטנדורה והם רצו כאילו כל ששת השדים בעקבותיהם. ועם בוא הבוקר הונח גור האדם על מפתן ביתו של ה``אדם`` וכך תם סיפור לידתו של טימר אח הסער וכפי שלידתו לוותה בחבריו החיות כך גם חייו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.