בעקבות הארועים האחרונים
שלום רב
אנחנו חווים בשנה האחרונה רצף של ארועים קשים שנעשים גם על ידי אנשים דתיים, אמא שורפת את בנותיה ומתאבדת, אנשים בצבא שמואשמים בדברים שאינם הולמים . ושאלתי היא: ענקי עולם כמו למשל הרב קוק כותבים לנו שדווקא בתקופה קשה של משבר, נצטרך למצוא את הפיתרון בדבר גילוי חכמת האמת (חכמת הקבלה). האם הינך חושב שהגיע הזמן שנתחיל לממש במשהו את החכמה הזו?
הרב קוק:
"אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו והוא הדבר, מה שאני בעוניי ובמר נפשי רגיל לקרוא,לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה וזאת היא הצעקה הגדולה, המקפת בעוזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו פנו להם, בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד הרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי ולגס רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי סוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר… דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות… כל התורה, בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות...ואנחנו היינו מתחילים במלאכת שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ ושל התחלת הופעת תיקון עולם במלכות אל עולם. ועל זה אנו נתבעיםולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נודדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים, ואת סם החיים העיקרי, אותו, מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות אמונה, ואלה מתוך גאוה וחסרון ידיעה… ואקוה ששום אדם לא יחשדני במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים שלנו ושל כל העולם כולו, התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא... ואם יבוא אחד ויאמר, שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבואו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה? הלא כל אלה פשטו את הרגל ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ה', הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם: 'דרשוני וחיו', - בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות.
הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', קכג' – קכה'
שלום רב
אנחנו חווים בשנה האחרונה רצף של ארועים קשים שנעשים גם על ידי אנשים דתיים, אמא שורפת את בנותיה ומתאבדת, אנשים בצבא שמואשמים בדברים שאינם הולמים . ושאלתי היא: ענקי עולם כמו למשל הרב קוק כותבים לנו שדווקא בתקופה קשה של משבר, נצטרך למצוא את הפיתרון בדבר גילוי חכמת האמת (חכמת הקבלה). האם הינך חושב שהגיע הזמן שנתחיל לממש במשהו את החכמה הזו?
הרב קוק:
"אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו והוא הדבר, מה שאני בעוניי ובמר נפשי רגיל לקרוא,לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה וזאת היא הצעקה הגדולה, המקפת בעוזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו פנו להם, בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד הרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי ולגס רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי סוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר… דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות… כל התורה, בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות...ואנחנו היינו מתחילים במלאכת שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ ושל התחלת הופעת תיקון עולם במלכות אל עולם. ועל זה אנו נתבעיםולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נודדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים, ואת סם החיים העיקרי, אותו, מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות אמונה, ואלה מתוך גאוה וחסרון ידיעה… ואקוה ששום אדם לא יחשדני במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים שלנו ושל כל העולם כולו, התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא... ואם יבוא אחד ויאמר, שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבואו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה? הלא כל אלה פשטו את הרגל ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ה', הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם: 'דרשוני וחיו', - בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות.
הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', קכג' – קכה'