יצחק וולסטר
New member
בעקבות המשפט
אני לא נמנה אל החברים של חיים רמון. לא מכיר אותו אישית בסה"כ פגשתי אותו פעם אחת. זה היה לפני שנים כאשר ספרי הראשון " נבוך בארץ" המספר על תקופת השואה יצא לאור. הוזמנתי ע"י יושב ראש הכנסת דאז, שבח וויס וסגנו עובדיה עלי, שעמדו בראש המחלקה שעסקה בשואה, להציג את הספר. כאשר עברנו ליד אחת המעליות נפתחה הדלת של המעלית ויצא ממנה חיים רמון בסערה. הוא דחף אותי הצידה בגסות והספרים שבידי נפלו על הרצפה. הוא לא נעצר להתנצל ואפילו מלמל דברי גנאי על אנשים חסרי ערך שהעזו לחסום את דרכו. שבח וויס ועובדיה עזרו לי לאסוף את הספרים והרגיעו אותי לאמור: " אתה רואה גם בכנסת יש אנשים כאלה". האמת שכבר ב 1947 כאשר הגענו ארצה במסגרת עלית הנוער ושמו אותנו ילדים עולים בקיבוץ, הייתה לי הזדמנות להתנסות ביחס של ותיקי הקיבוץ כלפינו. ממש כמו שכתוב ב"תרגול כפרות," קראו לנו "קורבה הוער" ( נוער זונה) ונתנו לנו את העבודות הכי מלוכלכות והכי קשות. עם ילדי הקיבוץ הצברים לא היה לנו שום קשר. הם דאגו להפרדה מוחלטת. הם גדלו בחממה סטרילית של בתי הילדים. בספר " תרנגול כפרות" נרמז שהיחס הזה נבע מהיות ילדי העולים ילדי עדות המזרח. זה לא נכון. אנחנו לא היינו בני עדות המזרח, להפך, באנו מאותה ארץ ממנה באו ותיקי הקיבוץ. גם בתל אביב גדלו באותו זמן צברים המיועדים להיות שועים ורוזנים של העם. הם למדו בגימנסיה וההורים דאגו לסדר להם בפרוטקציה מקום טוב באמצע, בתקשורת, בפוליטיקה, בצבא ובעלי ההון בחברות כלכליות. כך נוצרה קבוצה של " צעירים חסרי מנוח". אנשים שחונכו להיות, שחצנים, אגואיסטים הבזים לאחרים ומוכנים לדרוס כדי לקדם את עצמם. הוא בטח מאשים עכשיו את המשטרה, את התקשורת וכל מי שהיה קשור, אבל הוא צריך להאשים רק את הוריו ומוריו שלימדו אותו. גם לי יש ילדים צברים ונכדים בני צברים. אני משתדל כל הזמן ללמד ולהסביר שצריך לכבד את הזולת. כל בני האדם נבראו בצלם ויש לכל אחד יתרונות וחסרונות. כי אני מאמין שרק בחברה של " ואהבת לרעך כמוך" טוב לחיות.
אני לא נמנה אל החברים של חיים רמון. לא מכיר אותו אישית בסה"כ פגשתי אותו פעם אחת. זה היה לפני שנים כאשר ספרי הראשון " נבוך בארץ" המספר על תקופת השואה יצא לאור. הוזמנתי ע"י יושב ראש הכנסת דאז, שבח וויס וסגנו עובדיה עלי, שעמדו בראש המחלקה שעסקה בשואה, להציג את הספר. כאשר עברנו ליד אחת המעליות נפתחה הדלת של המעלית ויצא ממנה חיים רמון בסערה. הוא דחף אותי הצידה בגסות והספרים שבידי נפלו על הרצפה. הוא לא נעצר להתנצל ואפילו מלמל דברי גנאי על אנשים חסרי ערך שהעזו לחסום את דרכו. שבח וויס ועובדיה עזרו לי לאסוף את הספרים והרגיעו אותי לאמור: " אתה רואה גם בכנסת יש אנשים כאלה". האמת שכבר ב 1947 כאשר הגענו ארצה במסגרת עלית הנוער ושמו אותנו ילדים עולים בקיבוץ, הייתה לי הזדמנות להתנסות ביחס של ותיקי הקיבוץ כלפינו. ממש כמו שכתוב ב"תרגול כפרות," קראו לנו "קורבה הוער" ( נוער זונה) ונתנו לנו את העבודות הכי מלוכלכות והכי קשות. עם ילדי הקיבוץ הצברים לא היה לנו שום קשר. הם דאגו להפרדה מוחלטת. הם גדלו בחממה סטרילית של בתי הילדים. בספר " תרנגול כפרות" נרמז שהיחס הזה נבע מהיות ילדי העולים ילדי עדות המזרח. זה לא נכון. אנחנו לא היינו בני עדות המזרח, להפך, באנו מאותה ארץ ממנה באו ותיקי הקיבוץ. גם בתל אביב גדלו באותו זמן צברים המיועדים להיות שועים ורוזנים של העם. הם למדו בגימנסיה וההורים דאגו לסדר להם בפרוטקציה מקום טוב באמצע, בתקשורת, בפוליטיקה, בצבא ובעלי ההון בחברות כלכליות. כך נוצרה קבוצה של " צעירים חסרי מנוח". אנשים שחונכו להיות, שחצנים, אגואיסטים הבזים לאחרים ומוכנים לדרוס כדי לקדם את עצמם. הוא בטח מאשים עכשיו את המשטרה, את התקשורת וכל מי שהיה קשור, אבל הוא צריך להאשים רק את הוריו ומוריו שלימדו אותו. גם לי יש ילדים צברים ונכדים בני צברים. אני משתדל כל הזמן ללמד ולהסביר שצריך לכבד את הזולת. כל בני האדם נבראו בצלם ויש לכל אחד יתרונות וחסרונות. כי אני מאמין שרק בחברה של " ואהבת לרעך כמוך" טוב לחיות.