בעקבות השרשור של ניר 4819, החלטתי קצת לשתף
הוא כתב על עבר הווה ועתיד, רציתי לענות כתגובה לשרשור שלו, אבל החלטתי שאם כבר אני חושף, אז כמעט עד הסוף
בעברי הרחוק(גיל13 עד 16) עברתי 3 שנים של גהנום, שלצערי עיצבו את מי שהייתי עד לפני שנה(ואני אסביר בהמשך גם למה כתבתי "עד")
מה שקרה גרם לי לאבד כל אמון בבני אדם, לא סמכתי על אף אחד, לא סיפרתי לאף אחד שום דבר, גם הדברים הכי קשים נשארו אצלי בבטן
במשך שנים זה היה ככה, התרחקתי מכולם, בעיקר בגלל התדרדרות לסמים(קלים) ולאכוהול שנמשכה כמעט 3 שנים (15-18)
מאז מצאתי את עצמי מנותק מהעולם, ידעתי שבדרך הזאת יש רק ירידה, והפסקתי עם זה וניתקתי קשר עם אותם אנשים.
לא היו לי חברים מעבר ל"שותפים" לשטויות האלה, ככה שכשכתבתי מנותק התכוונתי בדיוק למילה הזו :\
הכרתי את החברה הראשונה שלי, היינו כמה חודשים ונפרדנו, לא לקחתי קשה כי לא היה שם כלום מעבר לסקס (הייתה הראשונה שלי ואני שלה)
אחרי כמעט שנתיים הכרתי את החברה השניה שלי, היינו יחד כמעט שנתיים, היה כיף, היה מדהים, כמעט ולא היו ריבים, איתה הניסיון המיני שלי גדל והתפתח למקומות מעולים
עד שריב אחד שאני אפילו לא זוכר על מה פיצץ הכל, היא נעלמה כלא הייתה, לקחתי את זה מאוד קשה, לקח לי המון המון זמן להתגבר
רק למועקה בגרון לקח 3 חודשים להעלם, וכל השאר היסטוריה, אבל למרות הכל, אני לא מצטער על כלום, גם בסיפור הזה היחדים שידעו זה חבר מאוד קרוב שהיה לי, ואמא שלי
איתם הייתי יכול לדבר על הכל, למרות שהוא ידע יותר מאמא, אבל גם אז לא נתתי לעצמי להתפרק ולבכות לידם, שמרתי הכל בפנים כמו שתמיד עשיתי.
בגיל 22 הגיע הפיצוץ, כשאתה שומר כלכך הרבה חרא בפנים במשך כלכך הרבה שנים, בסופו של דבר זה מתפרץ בצורה הכי קשה שיכולה להיות
אני לא אפרט כאן במה מדובר, מי שרוצה כלכך לדעת יכול לשאול בפרטי ולא תהיה לי בעיה לספר, זה לא דבר שאני יכול לחשוף לעיני רבים בגלל שאני לא גאה בזה.
לקח לי המון זמן להתגבר על מה שהפתיע אותי בגיל 22, חשבתי שזה הסוף שלי וכבר ראיתי את עצמי במקום אחר, לא איפה שאני היום.
זה לא דבר קל לקבל, זה לא דבר קל להתמודד איתו, במיוחד שזה מפתיע אותך בגיל שאתה בכלל לא חושב ולא מודע לדברים האלה
מבחינתך אתה צעיר והולך לאכול את העולם, ופתאום אבחנה של שעה מראה לך את האמת בפרצוף, מעכשיו החיים שלך ישתנו מקצה לקצה ואין דרך חזרה, רק להסתכל לזה בעיניים ולהוריד את זה כמה שיותר נמוך בעזרת הטיפול הנכון.
האמת? לא חשבתי שאגיע לאן שאני היום, לא האמנתי בכלל שאעבור את ה3 שנים האלה.
בגיל 23 הכרתי את החברה השלישית שלי, איתה הייתי בערך שנה וחצי (אם אפשר להגיד שנה וחצי, עם כל הפרידות שהיו כל הזמן נראה לי שתכלס יחד היינו כ4 חודשים רצופים חחחח)
למרות הכל אהבתי אותה מאוד, וכחסר בטחון אתה תמיד חושב ואפילו בטוח שאתה אשם בכל השגעונות שלה, לקח לי גם קצת יותר משנה להבין שהבעיה היא אצלה (חוסר יציבות טוטאלית ו"הפרעת אישיות גבולית")
היא עשתה לי קטעים מסריחים שהגיעו עד סטירות פיזיות בפרצוף, משטרה, גירוש, השפלות, ועדיין סלחתי, למה? כי אני דפוק, ועוד מעט אגיע לנקודה.
עד היום שהחלטתי להתמודד איתה כמו שהתמודדתי בגיל 22, לחתוך את הסרטן הזה ממני אחת ולתמיד, לחתוך ולנתק כל קשר אפשרי מהבחורה הזאת, כי למרות האהבה ולמרות הכל, חלאס.
יש לי המון מה לתת והמון מה להעניק ופשוט לא מגיע לה כי היא הייתה יורקת לי בפרצוף פעם אחר פעם.
ועכשיו לנקודות שבגללן העלתי את הפוסט הזה:
למה כתבתי בתחילת השרשור שהייתי כזה בן אדם סגור עד לפני שנה? כי החברה האחרונה גרמה לי להוציא מהארון את כל השדים מהעבר ולפתוח את כל הקברים שכיסיתי, לשים אותם מולי ולהתמודד
זה דרש ממני הרבה כוח נפשי ובעקבות זה גם פיזי, הרבה בכי ודמעות והרבה צער, אבל זה גם גרם לי להשלים עם זה, להניח את זה בעבר ולהתייחס לזה כאל זיכרון.
למדתי המון ב3 שנים האחרונות, למדתי שאני יותר חזק ממה שהיה נדמה לי,למדתי שלכל דבר בחיים יש פתרון, למדתי לדלג על דברים, לא לקחת הכל ישירות ללב
למדתי לתת מעצמי יותר לסביבה שאני חי בה, לאנשים שקרובים אלי, למדתי שלא צריך להתייחס לחיים כאל מובן מאליו, כי יש הפתעות במקומות שהכי לא מצפים, ולפעמים ההפתעות האלה מאוד כואבות.
לסיכום, מה שאני חושב, העבר כשמו כן הוא - עבר, ככה צריך להתייחס אליו, אין מה להתעסק בו ביום-יום, אלא אם כן אלה דברים חיוביים מהעבר, לחוויות שליליות אין מקום בהווה.
לגבי העתיד, יש לי תוכניות, דברים שרציתי לעשות ועדיין לא עשיתי\ניסיתי, יש חלומות ויש רק מחשבות חיוביות לגבי העתיד
ההווה, פשוט לחיות את הרגע, לא לחשוב יותר מדי, הזמן היחיד שאני חושב 10 צעדים קדימה זה כשאני בכביש, חוץ מזה אני לא מתוכנן וספונטני, והכי חשוב לשמור על ראש פתוח
ד"א נעים מאוד
הוא כתב על עבר הווה ועתיד, רציתי לענות כתגובה לשרשור שלו, אבל החלטתי שאם כבר אני חושף, אז כמעט עד הסוף
בעברי הרחוק(גיל13 עד 16) עברתי 3 שנים של גהנום, שלצערי עיצבו את מי שהייתי עד לפני שנה(ואני אסביר בהמשך גם למה כתבתי "עד")
מה שקרה גרם לי לאבד כל אמון בבני אדם, לא סמכתי על אף אחד, לא סיפרתי לאף אחד שום דבר, גם הדברים הכי קשים נשארו אצלי בבטן
במשך שנים זה היה ככה, התרחקתי מכולם, בעיקר בגלל התדרדרות לסמים(קלים) ולאכוהול שנמשכה כמעט 3 שנים (15-18)
מאז מצאתי את עצמי מנותק מהעולם, ידעתי שבדרך הזאת יש רק ירידה, והפסקתי עם זה וניתקתי קשר עם אותם אנשים.
לא היו לי חברים מעבר ל"שותפים" לשטויות האלה, ככה שכשכתבתי מנותק התכוונתי בדיוק למילה הזו :\
הכרתי את החברה הראשונה שלי, היינו כמה חודשים ונפרדנו, לא לקחתי קשה כי לא היה שם כלום מעבר לסקס (הייתה הראשונה שלי ואני שלה)
אחרי כמעט שנתיים הכרתי את החברה השניה שלי, היינו יחד כמעט שנתיים, היה כיף, היה מדהים, כמעט ולא היו ריבים, איתה הניסיון המיני שלי גדל והתפתח למקומות מעולים
עד שריב אחד שאני אפילו לא זוכר על מה פיצץ הכל, היא נעלמה כלא הייתה, לקחתי את זה מאוד קשה, לקח לי המון המון זמן להתגבר
רק למועקה בגרון לקח 3 חודשים להעלם, וכל השאר היסטוריה, אבל למרות הכל, אני לא מצטער על כלום, גם בסיפור הזה היחדים שידעו זה חבר מאוד קרוב שהיה לי, ואמא שלי
איתם הייתי יכול לדבר על הכל, למרות שהוא ידע יותר מאמא, אבל גם אז לא נתתי לעצמי להתפרק ולבכות לידם, שמרתי הכל בפנים כמו שתמיד עשיתי.
בגיל 22 הגיע הפיצוץ, כשאתה שומר כלכך הרבה חרא בפנים במשך כלכך הרבה שנים, בסופו של דבר זה מתפרץ בצורה הכי קשה שיכולה להיות
אני לא אפרט כאן במה מדובר, מי שרוצה כלכך לדעת יכול לשאול בפרטי ולא תהיה לי בעיה לספר, זה לא דבר שאני יכול לחשוף לעיני רבים בגלל שאני לא גאה בזה.
לקח לי המון זמן להתגבר על מה שהפתיע אותי בגיל 22, חשבתי שזה הסוף שלי וכבר ראיתי את עצמי במקום אחר, לא איפה שאני היום.
זה לא דבר קל לקבל, זה לא דבר קל להתמודד איתו, במיוחד שזה מפתיע אותך בגיל שאתה בכלל לא חושב ולא מודע לדברים האלה
מבחינתך אתה צעיר והולך לאכול את העולם, ופתאום אבחנה של שעה מראה לך את האמת בפרצוף, מעכשיו החיים שלך ישתנו מקצה לקצה ואין דרך חזרה, רק להסתכל לזה בעיניים ולהוריד את זה כמה שיותר נמוך בעזרת הטיפול הנכון.
האמת? לא חשבתי שאגיע לאן שאני היום, לא האמנתי בכלל שאעבור את ה3 שנים האלה.
בגיל 23 הכרתי את החברה השלישית שלי, איתה הייתי בערך שנה וחצי (אם אפשר להגיד שנה וחצי, עם כל הפרידות שהיו כל הזמן נראה לי שתכלס יחד היינו כ4 חודשים רצופים חחחח)
למרות הכל אהבתי אותה מאוד, וכחסר בטחון אתה תמיד חושב ואפילו בטוח שאתה אשם בכל השגעונות שלה, לקח לי גם קצת יותר משנה להבין שהבעיה היא אצלה (חוסר יציבות טוטאלית ו"הפרעת אישיות גבולית")
היא עשתה לי קטעים מסריחים שהגיעו עד סטירות פיזיות בפרצוף, משטרה, גירוש, השפלות, ועדיין סלחתי, למה? כי אני דפוק, ועוד מעט אגיע לנקודה.
עד היום שהחלטתי להתמודד איתה כמו שהתמודדתי בגיל 22, לחתוך את הסרטן הזה ממני אחת ולתמיד, לחתוך ולנתק כל קשר אפשרי מהבחורה הזאת, כי למרות האהבה ולמרות הכל, חלאס.
יש לי המון מה לתת והמון מה להעניק ופשוט לא מגיע לה כי היא הייתה יורקת לי בפרצוף פעם אחר פעם.
ועכשיו לנקודות שבגללן העלתי את הפוסט הזה:
למה כתבתי בתחילת השרשור שהייתי כזה בן אדם סגור עד לפני שנה? כי החברה האחרונה גרמה לי להוציא מהארון את כל השדים מהעבר ולפתוח את כל הקברים שכיסיתי, לשים אותם מולי ולהתמודד
זה דרש ממני הרבה כוח נפשי ובעקבות זה גם פיזי, הרבה בכי ודמעות והרבה צער, אבל זה גם גרם לי להשלים עם זה, להניח את זה בעבר ולהתייחס לזה כאל זיכרון.
למדתי המון ב3 שנים האחרונות, למדתי שאני יותר חזק ממה שהיה נדמה לי,למדתי שלכל דבר בחיים יש פתרון, למדתי לדלג על דברים, לא לקחת הכל ישירות ללב
למדתי לתת מעצמי יותר לסביבה שאני חי בה, לאנשים שקרובים אלי, למדתי שלא צריך להתייחס לחיים כאל מובן מאליו, כי יש הפתעות במקומות שהכי לא מצפים, ולפעמים ההפתעות האלה מאוד כואבות.
לסיכום, מה שאני חושב, העבר כשמו כן הוא - עבר, ככה צריך להתייחס אליו, אין מה להתעסק בו ביום-יום, אלא אם כן אלה דברים חיוביים מהעבר, לחוויות שליליות אין מקום בהווה.
לגבי העתיד, יש לי תוכניות, דברים שרציתי לעשות ועדיין לא עשיתי\ניסיתי, יש חלומות ויש רק מחשבות חיוביות לגבי העתיד
ההווה, פשוט לחיות את הרגע, לא לחשוב יותר מדי, הזמן היחיד שאני חושב 10 צעדים קדימה זה כשאני בכביש, חוץ מזה אני לא מתוכנן וספונטני, והכי חשוב לשמור על ראש פתוח
ד"א נעים מאוד
