עבור מי שפגשו אותו פנים מול פנים - הוא היה
גבלס למשל התרשם כך, וכן אחרים. אבל היו גם כאלה שלא.
אבל זו לא היתה רק הכריזמה. הדברים שהוא אמר נפלו על אוזניים כרויות. הדעות שלו היו דומות (גם אם קיצוניות יותר) לדעות של אינטלקטואלים ימניים שזכו לפירסום בימיו. הוא פרט על מיתרים קיימים, אחרת לא היה מגיע לשום מקום. האנשים חיפשו 'מנהיג' - דמות בדיונית למדי, והוא התאים את עצמו לתבנית הרצויה ונהפך לדמות הזו. מבחינתו הוא *נעשה* למנהיג ומאותו הרגע לא היה עוד אדם אחר. כמו שחקן שנתקע בתוך דמות.
כריזמה היא גם הגדרה של סוג של שילטון, שההוגה (היהודי) מקס וובר הגדיר (שנים לפני עליית היטלר). קרשאו הדגים בספרו על היטלר, איך הכריזמה הזו פעלה (במובן הפוליטי), כך שכל שילטונו היה תלוי רק בו.
