בערך סיפור
זה לא הסגנון שלי בדר"כ וזה יותר בדיחה על גבול הפאנפיק. אבל אני חייב לשחרר את זה כי זה חוסם אותי. טוב הנה זה בא: חלק א (משום מה הוא אומר שזה יותר מדי תווים ולא כך) ארצות הברית המנוחה, 2035 מייק פילס דרך במעלה הגבעה המושלגת. זה היה אחד החורפים הקשים מאז המגיפה אך הוא לא העז לעצור להדליק אש. היער הוא מקום לא בטוח בלילה. מוטב להתקדם אל הפסגה ולישון שם. עשר שנים עברו מאז פרצה המגיפה הגדולה וחיסלה כמעט את כל אוכלוסיית אמריקה. באופן פרדוקסלי, היא פגעה רק במי שהיה מחוסן מפני אדמת. כלומר, כמעט כל האוכלוסייה הבוגרת הושמדה במגפה. הכאוס שהתחולל במהלך השנים שלאחר מכן חיסלו כמעט את כל השאר. מי שנשארו לא היו החזקים ביותר או החכמים ביותר, לא כל שכן בעלי אמות המוסר הגבוהות ביותר, נשארו רק אלו בעלי כישורי השרידה הטובים ביותר. הם אלו שהגו את חוקתה החדשה של המדינה, זו שאינה כתובה אך כל מי שרוצה לחיות מציית לה – להתרחק מהערים, שם המוות והכאוס יצרו זיהום שלא יאפשר חיי בני אדם אלא לאחר טיהור יסודי, לא לשתות ממאגרי מים סגורים, רק מים זורמים או מי גשמים, להמשיך לנדוד, על מנת שלא לכלות את מאגרי המזון הטבעיים של בעלי החיים והפירות והחשוב מכל, לא לבטוח באיש. בקרב אוכלוסיה של כמה מיליוני צעירים בעלי PTSD, זה היה חוק חשוב מאוד. מייק הגיע מותש לפסגת הגבעה והחל לבנות לו מסתור מאולתר מתחת לאורן בקצה קרחת היער. הוא חפר קצת בשלג ופרש שמיכה לבידוד. שנים של שוטטות לימדו אותו לשרוד בכל תנאי מזג אוויר. הוא הכין עצמו לישון את שארית הלילה. השמש כבר זרחה מספר שעות כאשר התעורר מרעש חזק. רעש שכמותו לא שמע כבר שנים רבות. רעש מנועים. לא מנוע של מכונית, אלו עדיין היו מסתובבות במה שנשאר מהכבישים במדינה, משמשות בעיקר לציד ונזנחות לאחר שהיה אוזל בהם הדלק, אך רעש המנוע היה חזק פי כמה. כאילו היה זה גנרטור חזק מאוד. מייק היה חכם מספיק כדי לא לצעוד לכיוון הקול על מנת לברר במה מדובר והוא החל לרוץ בחזרה במורד הגבעה. האיש עם הרובה שחיכה בתוך היער הבהיר לו מייד שזו הייתה טעות. מייק ראה אותו לוחץ על ההדק, אך תחת להרגיש כאב חד הוא חש דקירה קלה ומייד נרדם. מייק התעורר במיטה צרה בתוך חדר קטן המואר בנורת פלורסנט. בחדר היו גם שני כיסאות ושולחן. על השולחן הייתה קערה אשר הפיצה ריח מוכר אך ישן. מבט בקערה אישש את שאמר לו אפו, נודלס עם בקר, כמו במסעדה סינית. כאשר נפתחה הדלת הוא כבר כמעט סיים את כל המנה. אל החדר נכנס איש נמוך בעל מראה אסייתי ומדי צבא. הוא דיבר במבטא בריטי, כזה שרוכשים מלימוד אנגלית דרך קלטות של הבי.בי.סי. "אני מאוד מקווה שאתה נהנה מהארוחה, אנחנו מתאמצים מאד להכין לכם אוכל שתאהבו". למייק עוד נותרו מעט נימוסים, "זה באמת מאוד טעים תודה". "הרשה לי להציק את עצמי, אני מייג'ור סון, אחראי גיוס בבסיס הקליטה האמריקאי ע"ש ז'נג, צבא הברית העממית המאוחדת". מייק צחק "אל בדיוק אתה מדבר, צבא?, ברית? כולם יודעים שאין היום דברים כאלה". בתשובה, הזמין אותו סון לבוא אחריו החוצה. החדר פנה למרפסת ארוכה אשר שימשה למעבר בין שאר החדרים. סון הוביל אותו אל המרפסת והראה לו את הבסיס. מדובר היה בשדה תעופה. שני מטוסי תובלה, צבועים בדגלי סין העממית עמדו בתוך ההנגרים. מטוס שלישי היה על מסלול ההמראה כשמנועיו פועלים. רק אז הבין מייק מה היה הרעש ששמע באותו הבוקר. ליד מסלולי ההמראה היה מגדל פיקוח פעיל. ובניין נוסף שהיה שמור ע"י חיילים במדים אפורים. זהים לאלו של סון. מייק רץ בחזרה לחדר והתיישב על המיטה "מה קורה פה?". "זה סיפור קצת ארוך, אני אנסה לקצר. המגפה חיסלה בכל העולם את רוב האוכלוסייה הבוגרת, משאירה, במדינות המפותחות, רק ילדים חסרי ידע ובגרות לתחזק את התשתית של העולם המערבי. אבל, בסין וחלק ניכר מאסיה, המצב היה קצת שונה. באזורים הכפריים של סין מתייחסים לילדים מגיל שבע כאילו היו בוגרים לכל דבר ועניין, כך ניצל האזור הכפרי של סין מאנרכיה טוטאלית שהייתה מונעת ממנו לספק מזון למדינה. בנוסף, השלטון המרכזי בערים הגדולות, החל בפרויקט, במהלך השנה בה השתוללה המגפה, להכשרת ילדים. בשנתנו האחרונה בבי"ס, כל בי"ס, למדנו מכונאות, מחשבים, הנדסה ואדריכלות. אימונים צבאיים קיבלנו עוד קודם לכן, כחלק מתוכנית הלימודים הסינית. בחלק ממדינות אסיה המצב היה אפילו טוב יותר. בוויטנאם ובקוריאות הילדים החזיקו חלק ניכר מכלכלת המדינה דבר שאיפשר לחדש את הייצור התעשיתי במהירות וארגוני הגרילה בנאפל וטיבט סיפקו לנו מפקדי צבא ומנהגים. סגן ראש המועצה הכללית הוא ליידי בוי תאילנדי, לדוגמה. לאחר חמש שנים כבר הייתה הברית מדינה מסודרת ומתפקדת. מערכות תחבורה ימיות, יבשתיות ואוויריות כמו גם מערכות תקשורת פעלו באופן סדיר. הגב החקלאי והתעשייתי אורגנו מחדש כקואופרטיבים והצבא השליט סדר ומנע אנרכיה. באחד במאי 2030 חודשו המצעדים בערים השונות. כעת היינו מוכנים כלפי חוץ. תחילה הפנינו את מרכז מאמצינו לאמריקה הלטינית, שם ציפינו למצב דומה לשלנו אולם גילינו כי למרות התקדמות משמעותית, הם עדיין לא הצליחו להתגבר על האנרכיה. עזרנו להם להשליט שם סדר וכעת המצב שם בהחלט מעודד. כעת הגענו למה שהייתה פעם ארצות הברית".
זה לא הסגנון שלי בדר"כ וזה יותר בדיחה על גבול הפאנפיק. אבל אני חייב לשחרר את זה כי זה חוסם אותי. טוב הנה זה בא: חלק א (משום מה הוא אומר שזה יותר מדי תווים ולא כך) ארצות הברית המנוחה, 2035 מייק פילס דרך במעלה הגבעה המושלגת. זה היה אחד החורפים הקשים מאז המגיפה אך הוא לא העז לעצור להדליק אש. היער הוא מקום לא בטוח בלילה. מוטב להתקדם אל הפסגה ולישון שם. עשר שנים עברו מאז פרצה המגיפה הגדולה וחיסלה כמעט את כל אוכלוסיית אמריקה. באופן פרדוקסלי, היא פגעה רק במי שהיה מחוסן מפני אדמת. כלומר, כמעט כל האוכלוסייה הבוגרת הושמדה במגפה. הכאוס שהתחולל במהלך השנים שלאחר מכן חיסלו כמעט את כל השאר. מי שנשארו לא היו החזקים ביותר או החכמים ביותר, לא כל שכן בעלי אמות המוסר הגבוהות ביותר, נשארו רק אלו בעלי כישורי השרידה הטובים ביותר. הם אלו שהגו את חוקתה החדשה של המדינה, זו שאינה כתובה אך כל מי שרוצה לחיות מציית לה – להתרחק מהערים, שם המוות והכאוס יצרו זיהום שלא יאפשר חיי בני אדם אלא לאחר טיהור יסודי, לא לשתות ממאגרי מים סגורים, רק מים זורמים או מי גשמים, להמשיך לנדוד, על מנת שלא לכלות את מאגרי המזון הטבעיים של בעלי החיים והפירות והחשוב מכל, לא לבטוח באיש. בקרב אוכלוסיה של כמה מיליוני צעירים בעלי PTSD, זה היה חוק חשוב מאוד. מייק הגיע מותש לפסגת הגבעה והחל לבנות לו מסתור מאולתר מתחת לאורן בקצה קרחת היער. הוא חפר קצת בשלג ופרש שמיכה לבידוד. שנים של שוטטות לימדו אותו לשרוד בכל תנאי מזג אוויר. הוא הכין עצמו לישון את שארית הלילה. השמש כבר זרחה מספר שעות כאשר התעורר מרעש חזק. רעש שכמותו לא שמע כבר שנים רבות. רעש מנועים. לא מנוע של מכונית, אלו עדיין היו מסתובבות במה שנשאר מהכבישים במדינה, משמשות בעיקר לציד ונזנחות לאחר שהיה אוזל בהם הדלק, אך רעש המנוע היה חזק פי כמה. כאילו היה זה גנרטור חזק מאוד. מייק היה חכם מספיק כדי לא לצעוד לכיוון הקול על מנת לברר במה מדובר והוא החל לרוץ בחזרה במורד הגבעה. האיש עם הרובה שחיכה בתוך היער הבהיר לו מייד שזו הייתה טעות. מייק ראה אותו לוחץ על ההדק, אך תחת להרגיש כאב חד הוא חש דקירה קלה ומייד נרדם. מייק התעורר במיטה צרה בתוך חדר קטן המואר בנורת פלורסנט. בחדר היו גם שני כיסאות ושולחן. על השולחן הייתה קערה אשר הפיצה ריח מוכר אך ישן. מבט בקערה אישש את שאמר לו אפו, נודלס עם בקר, כמו במסעדה סינית. כאשר נפתחה הדלת הוא כבר כמעט סיים את כל המנה. אל החדר נכנס איש נמוך בעל מראה אסייתי ומדי צבא. הוא דיבר במבטא בריטי, כזה שרוכשים מלימוד אנגלית דרך קלטות של הבי.בי.סי. "אני מאוד מקווה שאתה נהנה מהארוחה, אנחנו מתאמצים מאד להכין לכם אוכל שתאהבו". למייק עוד נותרו מעט נימוסים, "זה באמת מאוד טעים תודה". "הרשה לי להציק את עצמי, אני מייג'ור סון, אחראי גיוס בבסיס הקליטה האמריקאי ע"ש ז'נג, צבא הברית העממית המאוחדת". מייק צחק "אל בדיוק אתה מדבר, צבא?, ברית? כולם יודעים שאין היום דברים כאלה". בתשובה, הזמין אותו סון לבוא אחריו החוצה. החדר פנה למרפסת ארוכה אשר שימשה למעבר בין שאר החדרים. סון הוביל אותו אל המרפסת והראה לו את הבסיס. מדובר היה בשדה תעופה. שני מטוסי תובלה, צבועים בדגלי סין העממית עמדו בתוך ההנגרים. מטוס שלישי היה על מסלול ההמראה כשמנועיו פועלים. רק אז הבין מייק מה היה הרעש ששמע באותו הבוקר. ליד מסלולי ההמראה היה מגדל פיקוח פעיל. ובניין נוסף שהיה שמור ע"י חיילים במדים אפורים. זהים לאלו של סון. מייק רץ בחזרה לחדר והתיישב על המיטה "מה קורה פה?". "זה סיפור קצת ארוך, אני אנסה לקצר. המגפה חיסלה בכל העולם את רוב האוכלוסייה הבוגרת, משאירה, במדינות המפותחות, רק ילדים חסרי ידע ובגרות לתחזק את התשתית של העולם המערבי. אבל, בסין וחלק ניכר מאסיה, המצב היה קצת שונה. באזורים הכפריים של סין מתייחסים לילדים מגיל שבע כאילו היו בוגרים לכל דבר ועניין, כך ניצל האזור הכפרי של סין מאנרכיה טוטאלית שהייתה מונעת ממנו לספק מזון למדינה. בנוסף, השלטון המרכזי בערים הגדולות, החל בפרויקט, במהלך השנה בה השתוללה המגפה, להכשרת ילדים. בשנתנו האחרונה בבי"ס, כל בי"ס, למדנו מכונאות, מחשבים, הנדסה ואדריכלות. אימונים צבאיים קיבלנו עוד קודם לכן, כחלק מתוכנית הלימודים הסינית. בחלק ממדינות אסיה המצב היה אפילו טוב יותר. בוויטנאם ובקוריאות הילדים החזיקו חלק ניכר מכלכלת המדינה דבר שאיפשר לחדש את הייצור התעשיתי במהירות וארגוני הגרילה בנאפל וטיבט סיפקו לנו מפקדי צבא ומנהגים. סגן ראש המועצה הכללית הוא ליידי בוי תאילנדי, לדוגמה. לאחר חמש שנים כבר הייתה הברית מדינה מסודרת ומתפקדת. מערכות תחבורה ימיות, יבשתיות ואוויריות כמו גם מערכות תקשורת פעלו באופן סדיר. הגב החקלאי והתעשייתי אורגנו מחדש כקואופרטיבים והצבא השליט סדר ומנע אנרכיה. באחד במאי 2030 חודשו המצעדים בערים השונות. כעת היינו מוכנים כלפי חוץ. תחילה הפנינו את מרכז מאמצינו לאמריקה הלטינית, שם ציפינו למצב דומה לשלנו אולם גילינו כי למרות התקדמות משמעותית, הם עדיין לא הצליחו להתגבר על האנרכיה. עזרנו להם להשליט שם סדר וכעת המצב שם בהחלט מעודד. כעת הגענו למה שהייתה פעם ארצות הברית".
