יש כל כך הרבה זכרונות. אחד אהוב במיוחד
הוא מסביבות גיל 6. הורי, שהיו באותה תקופה עמלים עד קץ החמה מידי יום, החליטו שליום הולדתי, או משהו דומה, יקחו אותי למסעדה. באותם ימים
ללכת למסעדה, לפחות אצלנו היה מאורע חגיגי. לא כמו היום שיש מסעדה בכל פינת רחוב, ולקפוץ למסעדה הוא עניין טריוויאלי. כך מצאתי את עצמי לא
מבין לאן אנחנו בדיוק הולכים, ומהי מסעדה. "מקום שמגישים בו אוכל" היה רק המטבח אצלנו בבית.
ההתרגשות נבנתה אצלי במשך כמה ימים לפני. כל יום שאלתי אם היום הוא היום המיוחל. בסופו של דבר, היום אכן הגיע. המקלחת לפני, ולבישת
המלבושים החגיגיים, רק הגבירו את ההתרגשות והציפיה. כשהערב ירד הלכנו אבי,אימי סבתי ואנוכי למסעדה. אני בכוונה אומר הלכנו ולא נסענו. לא
היתה לנו מכונית והאוטובוסים פסקו כנראה. מונית לא היתה אפשרות כלל. ההליכה לשם עברה ביעף למרות שהיה מדובר במשהו כמו שני
קילומטר. הגענו למסעדה. רומנית כמובן. כל האנשים נראו חגיגיים. אני לא זוכר הרבה ממנה פרט לשני דברים:
היא היתה בחצר עם עצי תאנה בין השולחנות. הבשר שהוגש הוגש בצלחות עגולות מעץ, מה שנותן לי לחשוב שאולי אכלנו סטקים.
והנה לסיום משהו על מוחו המפותל של האדם: מסעדה היא "רסטורנט" בשפת לעז. עד היום כשמושמעת מילת הקסם "רסטורנט", אני הופך
לכלבו של פבלוב.
לא צוחק, למילה יש השפעה מידית על בלוטות הריר שלי הרבה שנים אחרי.
