אני מאושרת
שלום כולם,
הגענו לגיל בו נדמה לנו שהכול כבר ראינו, אבל זה לא.כך. בכול יום אני מגלה שבמקום הזה עדיין לא הייתי.
את חברתי אלישבע הכרתי בחוג דרמה לפני 8 שנים. הסתדרנו יפה, שמרנו מקום אחת לשנייה
מה שכן, אני מופיעה לעתים בתור סטאנדפיסטית והיא תמיד תמיד התלוותה אליי עם בקורת מבורכת כמובן.
לפני שנה בערך היא לא הגיעה לדרמה, ניסיתי לצלצל אליה אך לא הצלחתי להשיג אותה, התחילו שמועות להסתובב שהיא חלתה באלדסהיימר. יום אחד נסעתי אליה
דווקא באותו יום היא הייתה חצי במחלה חצי תפקדה יפה ספרה לי על עצמה, רצתה להצטרף אליי לחוג הדרמה, אבל לא שכחה לספר לי שיושבים אצלה על מעקה המרפסת ועוקבים היכן היא שמה את הכסף מי יושב? שאלתי והיא אמרה לי אנשים שאני מכירה..
לו היא הייתה חולה ברצף היה לי יותר קל. הבעיה שלפעמים היא מדברת בצורה הגיונית וברורה ומפתה אותי לחשוב שהיא החלימה. אני קובעת איתה והיא שוכחת..קשה לי להשתחרר מהקשר, וקשה לי לשמור עליו. אני לוקחת אותה לדרמה או למופע ואני מתה מפחד שלא תברח.
לפני חודש וחצי הופיעה שוב בדרמה לאחר היעדרות בגלל שכול הזמן שכחה, גם שכחה איפה זה מתקיים. הפעם באה בליווי מטפלת.אז כולנו בחוג היינו במתח. אנשים יקרים עצרו את נשימתכם, הבחורה מתפקדת כרגיל. היום לאחר 6 שבועות של שיבה לחוג קבלה טקסט והקריאה הראשונה הייתה מושלמת.חברים אני מאושרת בשבילה ואני מאושרת בשבילי. יש מקום אצלי לאופטימיות גם במקרה הכי גרוע יש תקווה. *כמובן שהיא בטיפול תרופתי...