בקשה מיוחדת
שלום לכולם,
אני כבר מספר חודשים קרוע בדילמה שמדירה שינה מעיני ונוגסת בכל חלקה טובה של אושר.
למעשה, בכל פעם כשאני חושב על התחושות שמלוות אותי, אני נזכר בשיר של פוליקר - "ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי".
הכרתי לפני 1/2 בערך בחורה מקסימה, יצאנו תקופה של 3 חודשים בהן האהבה פרחה. באמת שאהבה שכזו לא חוויתי בחיי, עוצמתית, אמיתית.
זו בחורה שראיתי את עצמי מתחתן ומקים משפחה איתה. למרות פרק הזמן הקצר, כבר דיברנו על התמסדות ועל העתיד המשותף יחד.
במהלך ההיכרות בינינו, בערך לאחר חודש וחצי - חודשיים, היא בישרה לי שהיא חולה בלופוס ושחשוב לה שאדע זאת לאור השיחות שלנו על העתיד.
באותו הרגע שום דבר לא עניין אותי ומבחינתי זה היה להמשיך הלאה ויהי מה.
אולם, כנראה שעמוק בפנים זה כרסם בי, ולאחר לבטים רבים החששות מהעתיד באשר למחלה, גרמו לי להחליט ולסיים את הקשר (כמובן שלא תליתי את הפרידה במחלה).
לגדוע אהבה גדולה כ"כ עקב דבר שלא בשליטתו של האחר, זה כנראה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי. מסוג ההחלטות שמעולם לא אהיה שלם איתן.
והנה, 3 חודשים אחרי, אני לא קרוב לשלמות עם ההחלטה, רק מקננים בי אותם ספקות שמא ביצעתי את ההחלטה הנכונה.
זה נורא לקבל החלטה שמערבת רגש כה חזק, בשכל הישר לכאורה.
ואני אפילו לא מזכיר את ההיבט המוסרי/מצפוני, שגם איתו קשה לי להשלים. איך מוסרית אני מרשה לעצמי לעזוב אדם בגלל מחלה? האם הייתי רוצה שיעשו ככה לבן/בת שלי? שהרי אם מישהו היה רק חושב להיפרד מבני/בתי, הייתי ישר אומר להם שהאדם הזה לא שווה אותם, לא ראוי להם.
ובתוך כל זה יש לי אמא חולת סרטן, להכניס שוב לבית סוגיה כואבת וקשה של התמודדות עם חולי, זה לא דבר פשוט. וכן, אפשר תמיד לומר שאלו החיים שלי ולא של המשפחה שלי, אבל אי אפשר לנתק. אנחנו משפחה מאד קרובה ומגובשת וברור לי שגם על כל המשפחה שלי זה משפיע.
אני יודע שלחץ, חשיפה לשמש, חימום מלאכותי, היריון בסיכון גבוה יותר, כל אלו קשורים ישירות למחלה.
ועם זאת, אולי דווקא אתם אנשי הפורום, שיודעים איך זה לחיות את המחלה, אולי תוכלו להאיר את עיני (באופן מושכל ולא ריגשי, שכן הרגש אומר להיות איתה ויהי מה), באשר לאורח חיים המתבקש לאור המחלה, השלכות, תופעות מיוחדות, והתמודדות.
מדובר בבחורה בשנות ה-20 לחייה, מלאת שמחת חיים, פייטרית, שלמיטב הבנתי המחלה אצלה בדרגה הקלה ביותר (בעיות מפרקים קלות).
ועם זאת (לא שירתה בצבא) ועזבה את ביה"ס אגב אנמיה קשה (שהבנתי שקשורה למחלה), אך סיימה את לימודיה בכל זאת (לימוד ביתי) בהצלחה יתרה!
היא מבריקה, יפייפיה, ובעצם יש בה כל מה שאי פעם רציתי בבחורה, ועם זאת לא מצליח להשתחרר מאותם חששות לגבי העתיד, לגבי היריון לא מוצלח וכד'.
אשמח לעצות או כל דבר שבדעתכם לומר.
שלום לכולם,
אני כבר מספר חודשים קרוע בדילמה שמדירה שינה מעיני ונוגסת בכל חלקה טובה של אושר.
למעשה, בכל פעם כשאני חושב על התחושות שמלוות אותי, אני נזכר בשיר של פוליקר - "ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי".
הכרתי לפני 1/2 בערך בחורה מקסימה, יצאנו תקופה של 3 חודשים בהן האהבה פרחה. באמת שאהבה שכזו לא חוויתי בחיי, עוצמתית, אמיתית.
זו בחורה שראיתי את עצמי מתחתן ומקים משפחה איתה. למרות פרק הזמן הקצר, כבר דיברנו על התמסדות ועל העתיד המשותף יחד.
במהלך ההיכרות בינינו, בערך לאחר חודש וחצי - חודשיים, היא בישרה לי שהיא חולה בלופוס ושחשוב לה שאדע זאת לאור השיחות שלנו על העתיד.
באותו הרגע שום דבר לא עניין אותי ומבחינתי זה היה להמשיך הלאה ויהי מה.
אולם, כנראה שעמוק בפנים זה כרסם בי, ולאחר לבטים רבים החששות מהעתיד באשר למחלה, גרמו לי להחליט ולסיים את הקשר (כמובן שלא תליתי את הפרידה במחלה).
לגדוע אהבה גדולה כ"כ עקב דבר שלא בשליטתו של האחר, זה כנראה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי. מסוג ההחלטות שמעולם לא אהיה שלם איתן.
והנה, 3 חודשים אחרי, אני לא קרוב לשלמות עם ההחלטה, רק מקננים בי אותם ספקות שמא ביצעתי את ההחלטה הנכונה.
זה נורא לקבל החלטה שמערבת רגש כה חזק, בשכל הישר לכאורה.
ואני אפילו לא מזכיר את ההיבט המוסרי/מצפוני, שגם איתו קשה לי להשלים. איך מוסרית אני מרשה לעצמי לעזוב אדם בגלל מחלה? האם הייתי רוצה שיעשו ככה לבן/בת שלי? שהרי אם מישהו היה רק חושב להיפרד מבני/בתי, הייתי ישר אומר להם שהאדם הזה לא שווה אותם, לא ראוי להם.
ובתוך כל זה יש לי אמא חולת סרטן, להכניס שוב לבית סוגיה כואבת וקשה של התמודדות עם חולי, זה לא דבר פשוט. וכן, אפשר תמיד לומר שאלו החיים שלי ולא של המשפחה שלי, אבל אי אפשר לנתק. אנחנו משפחה מאד קרובה ומגובשת וברור לי שגם על כל המשפחה שלי זה משפיע.
אני יודע שלחץ, חשיפה לשמש, חימום מלאכותי, היריון בסיכון גבוה יותר, כל אלו קשורים ישירות למחלה.
ועם זאת, אולי דווקא אתם אנשי הפורום, שיודעים איך זה לחיות את המחלה, אולי תוכלו להאיר את עיני (באופן מושכל ולא ריגשי, שכן הרגש אומר להיות איתה ויהי מה), באשר לאורח חיים המתבקש לאור המחלה, השלכות, תופעות מיוחדות, והתמודדות.
מדובר בבחורה בשנות ה-20 לחייה, מלאת שמחת חיים, פייטרית, שלמיטב הבנתי המחלה אצלה בדרגה הקלה ביותר (בעיות מפרקים קלות).
ועם זאת (לא שירתה בצבא) ועזבה את ביה"ס אגב אנמיה קשה (שהבנתי שקשורה למחלה), אך סיימה את לימודיה בכל זאת (לימוד ביתי) בהצלחה יתרה!
היא מבריקה, יפייפיה, ובעצם יש בה כל מה שאי פעם רציתי בבחורה, ועם זאת לא מצליח להשתחרר מאותם חששות לגבי העתיד, לגבי היריון לא מוצלח וכד'.
אשמח לעצות או כל דבר שבדעתכם לומר.
