ניתוח השיר - זוהר
ביאליק פותח את השיר זוהר בתיאור ימי ילדותו בכפר ראדי כי אז "חתם לבבו האילם" את קסמי העולם, וכל שירי הטבע שלו אינם אלא זכרונות משחרית חייו. כבר בילדותו התנכר ביאליק בסגולות המיוחדות למשוררים. והן - אהבת ההתבודדות, חוסר המנוחה הפנימית, ערגה למשהו נאצל - "מגופו של עולם אל אורו ערגתי" . כשרון ההסתכלות, אהבת הטבע, ועל כולם - דמיון יוצר, ההופך רוחות בוקר ל"צפרירים, עדת כרובים קלים וכו". עצם השיר - מעשה בילד משורר שנטפל בבוקר קיץ אחד אל חבורת צפרירים והיה מלווה אותם בכל טיוליהם ומשתתף בכל תעלוליהם ומתענג איתם על מראה עיניים ומשמע אזניים עד שבא איתם אל הברכה השאננה והחולמת, ובה טבלו הצפרירים ויצאו מטוהרים ואז שרו לילד שירת הילדות האגדית על אשרה וחלומותיה והבטחותיה הפלאיים ונפרדו הימנו לנצח. עצם השיר: הקימה בבוקר קיץ והזמנת הצפרירים לצאת לטיול: המטיילים בכיכר, בקמה, ליד הברכה, טבילת הצפרירים בברכה ושירתם, הפרידה. סיום השיר: הוא אלגיה על הילדות, רווית זהרי שירה והחלומות, החדווה והדמיונות, שחלפה לעד. הנה באו ימי הבגרות על החולין שבהם, על גישתם המפוכחת לעולם, והשמש הפכה לחמה, אשר אורה " מנקר את העיניים וצורב את השפתיים", האילוזיות נעלמו, וכשהמשורר פגש שוב את הצפרירים "מבטם לא אמר מאומה". משל לאדם שפגש את אהובתו משכבר הימים, ועיניה, שבהן היה רואה עולם ומלואו, הפעם לא אמרו לו מאומה. המשורר ציפה לחידטש אבל "שירת הזוהר לנצח נדמה".
