מוכר למישהו?
מסתבר שישנם עוד אנשים שהיו פה... אז חשבתי שאולי אני אמצא פה בפורום עוד אנשים- בלילה שבין ה31/8 ל1/9 *תיאור- לא זוכרת מה קרה, זוכרת איפה זה היה, זוכרת שהיינו קבוצה די גדולה (או מאוד גדולה) של אנשים. רציתי ללכת משם, זה היה די דחוף העיניין של ללכת. בדקתי איזו דרך תיהיה יותר קצרה ו"נכונה" וגיליתי לתדהמתי שיש רק דרך אחת ליציאה מן המקום, ז"א, מצאתי רק דרך אחת והדרכים האחרות שהכרתי פשוט לא היו קיימות. הייתי יהירה והנחתי שזאת באמת הדרך היחידה. התחלתי ללכת. ירדתי טיפה בהר והגעתי למערה. היא היתה לבנה מבפנים, אבל חשוכה מאד בחלקה. תקרת המערה היתה נמוכה וידעתי שאני צריכה להתקופף, משום מה זה היה מרכיב חשוב כנראה כי שאלתי את עצמי אם אני מסכימה להתקופף. נכנסתי למערה ופחד היסטרי תקף אותי, עכשיו ידעתי שאני חייבת לעזוב את כל האיזור הזה (המערה עדיין היתה באיזור של קבוצת האנשים שהייתי בה). והייתי בטוחה שהמערה- שהיא מסוכנת לחלוטין- היא כנראה הדרך היחידה לצאת מהמקום הזה, וגם קול בתוכי אמר שאולי כדאי לבדוק אותה בכל מקרה. התחלתי ללכת במערה. באיזשהו שלב, נכנסתי לחדר צידי, מה שחוויתי שם היה יותר מפחיד ממפחיד. זה הבהיר לי שאני במקום מסוכן ביותר ואין טעם להמשיך. אנשים התחילו להכנס למערה. סבתא שלי היתה הראשונה והגיעה עד אלי, סיפרתי לה שאני מחפשת דרך לצאת מכאן (לא מהמערה, מהמערה זה פשוט לחזור אחורה- אלא מהאיזור) והיא הרגיעה אותי איכשהו, אני זוכרת שסיפרתי לה הכל, שמחתי גם שהיא לא כמו שאר האנשים במקום. הגענו לפתח של המערה (שממנו נכנסתי, פשוט חזרנו אחורה), והיה שם כבר הרבה אנשים. משני צידי המערה היו וילונות שאנשים נכנסו מאחוריהם- ואז קורה להם משהו שמה, אני לא יודעת. להכנס מאחורי הוילונות היה מאד מפתה, אבל אותי זה בקושי פיתה- הרגשתי את הכוח של הפיתוי הזה על אחרים וגם פשוט הרגשתי אותו. ידעתי שזה לא משהו שאני הולכת לעשות. כולם הלכו כמעט כמו זומבים לעשות את זה. לא ידעתי מה זה עושה בדיוק, לא האמנתי שזה ממש הורג את האנשים אבל זה עושה להם משהו... ומוזר, האנשים לא יצאו משם אחרי שהם נכנסו למרות שזה היה שטח מאוד קטן- טוב אבל זה חלום . שאלתי את סבתא שלי אם היא יודעת והיא פתאום נהפכה לעוד אחת מהאנשים שרוצים להכנס לשם.... הזהרתי אותה אבל היא כ"כ רצתה שלא היה טעם... אני פשוט החלטתי לצאת משם וסבתא שלי נכנסה למאחורי הוילון. הפחד בכל הסיטואציה היה פחד מוות, הייתי עסוקה בפחד הזה ובלהזכיר לעצמי שיכול להיות שזה רק חלום ושרוב הסיכויים שכך כי הרבה דברים לא הגיוניים קורים ולנסות להזכר בכל מה שאני יודעת על ייצורים לא אורגנים. כשיצאתי. היו גם הרבה אנשים בחוץ. התיישבתי על גדר אבן ממש מחוץ למערה והיו 2 אנשים שישבו ממש אחד ליד השני- זוג אני חושבת, שאמרו משהו על המוות של סבתא שלי, על איך היא נהייתה לבנה ועל התמימות שלה. משהו "מרושע" כזה. זה פשוט לא הזיז לי. לא יודעת, אז, בחלום סבתא שלי היתה בנאדם כמו כל בנאדם אחר, ולא היה אכפת לי כמעט מאנשים חוץ מעצמי וממי שבטוח שהוא רוצה להצטרף אלי. לא נקשרתי ריגשית לשום דבר. התחלתי ללכת משם, רציתי ללכת לגמרי משם. ידעתי שמשהו סופני קורה, משהו שהאנשים כנראה לא קולטים... לא הבנתי למה אני היחידה שמודעת לזה. התחלתי לעלות חזרה בהר. שמה ראיתי חברים שלי, ז"א לא ממש חברים אלא אנשים שפעם היו חברים ממש טובים שלי- עד לפני שנה/שנתיים. ראיתי את יונתן והסתכלתי עליו לחלקיק שניה ואז ראיתי את אלכס (חבר טוב בעבר) לכמה שניות ידעתי שיונתן הוא זה שאמור למשוך לי את העין אבל לא היה בי שום רגש אז זה לא קרה. איכשהו, לאלכס כן היה לי רגש, לא ברור לי איזה, הוא היה עם 2 חברות שלו ולשלושתם היו סריטות בגב, חשבתי על זה שהם סאדיסטים... זה לקח לי ממש את תשומת הלב, ההסתכלות עליהם והשיחה שלהם. שלא היתה מעניינת או חשובה בכלל. מפה כבר דברים מתחילים להיות מטושטשים. הגעתי בסופו של דבר למעלה ההר, היו די הרבה אנשים שהתחלקו לחבורות אבל כולם באותו איזור ומחכים למישהו שאמור להדריך אותם לצאת מהמקום הזה. כנרהא היתה להם איזשהי מודעות לעניין, אבל גם, הרמה היתה לא משהו, הם בקושי פחדו. אני כל הזמן חיפשתי לבד דרך לצאת וניסיתי לגשש בין האנשים אם הם יודעים משהו. מישהו, שאני לא בטוחה אם זה עמנואל או לא, בא והתחיל לדבר, כולם הקשיבו לו. מה שאני בטוחה זה שהוא ג'ינג'י והיו לו שערות על הפנים (יענו זקן וכאלה). הוא לבש טי שירט. או ירוקה בהירה או כחולה, אבל אני בכלל לא בטוחה. הוא דיבר אבל לא הגיע לתכל'ס, לא היה לי זמן בשביל זה... בסוף הגיע מישהי שגם מחפשת בטירוף איך לצאת, ויש לה יותר מידע ממה שלי יש... ומשם אני כבר לא זוכרת כלום. ~~~~~~ יש כמה פרטים שהסרתי. וכמה פרטים שאני זוכרת אבל לא יכולה לתרגם, כי זה בתמונות ותחושות.
