יוגי תשובה לענין, מה בין אסנה לתנוח
אסנה מסורתית הכוונה ב"אסנה" היא ל-מצב ישיבה או "תנוחה" של הגוף התורמת לתחושת יציבות ורווחה כללית, הן של הגוף והן של ההכרה. המונח "אסנה" משמש גם כדי לציין מחצלת קש, עור צבי מעובד היטב, או חתיכת בד מרובעת המשמשת כמושב נוח על הארץ. אסנה תופסת את המקום הראשון בהאתה יוגה, ובאותו זמן מהווה את השלב השלישי משומנת השלבים ביוגה של פאטאנג´לי ( האש´נגה יוגה). אסנה מתורגמת בדרך כלל כ"תנוחה", דהיינו – בהוג´נגה אסנה נקראת תנוחת הקוברה, מקאר אסנה נקראת תנוחת התנין, דאנור אסנה תנוחת הקשת, וכך הלאה. נכון שאסנה היא החלק המשתנה של שלושת תנוחות הגוף העיקריות: עמידה, ישיבה, ושכיבה, וטומנת בחובה את כל המאפיינים של "תנוחה", אך עדיין אסנה ותנוחה שונות אחת מהשניה מבחינות רבות. המושג "תנוחה" אינו מעביר את המשמעות המלאה של המושג "אסנה". בתנוחה, אפילו שזו מוחזקת בצורה "חסכונית" וללא מאמץ, "מצב הרוח" אינו חשוב כל כך… המצב המנטלי יכול להיות שונה מתנוחה לתנוחה בגלל רצף המחשבות שהוא מכיל. למשל: אפילו שאנחנו יושבים רגועים בתוך כסא , יכול להיות שנישאר נסערים בגלל איזו שהיא מתיחות. הרבה תנוחות מתפתחות ונשמרות "מתחת לרמת המודעות", ומבלי שנקדיש לכך תשומת לב. תנוחת ישיבה לצורך כתיבה מבוצעת בקלות וללא מודעות מכוונת. אסנה מבוצעת מ"רצון" ומלווה בריכוז מלא של איך ומה אני עושה. תהליך מחשבתי "אסור", אך ריכוז בנשימה או במוחלט רצוי ואפילו "נדרש" בזמן השהייה באסנה. זה יפחית את ההפרעות המנטליות בצורה ניכרת, ויהפוך את ההכרה יציבה. אף תנוחה אינה "מורכבת" על אף אסנה, וגם אין זה מצופה ממנה. התנועות בכניסה לאסנה וביציאה ממנה מתנהלות בצורה חלקה ואיטית. אך התנועות להשגת תנוחה והיציאה ממנה מצד שני, עשויות להיות קופצניות או מהירות בטבען. לאור מה שצוין עד כה, אפשר להגדיר את ה"אסנה" כ-"תבנית\דפוס תבניתי". על אדם לרכוש תבנית\דפוס זה לאט, לשמור עליו ביציבות לזמן מה, ולשחרר באיטיות ובצורה חלקה. אסנה היא גישה שטיבעה הוא פיזי-נפשי. רוב הדפוסים האלה מבוססים על התנוחות הטבעיות של חיות, ציפורים, ואפילו סמלים כמו: עצים, מחרשה, קשת ועוד. אימון הדרגתי ניתן לגוף ולהכרה דרך מכניזם שרירי-עצבי מסוים המעורב בדפוסי התנוחות השונים. מזה מצופה שינוי ספציפי והדרגתי האישיות הכוללת של האדם, כולל שינוי התנהגותי. לכן דפוס התנועה המעורב באסנה הוא זה החשוב והאחראי בהשגת יציבות הגוף וריכוז ההכרה. זוהי למעשה הכנה לתרגול מתקדם כמו פרנייהמה, דהרנ(ה), ודיאן. לכל אסנה שני היבטים : דינמי, וסטטי. 1 . ההיבט הדינמי: ישנן תנוחות החיוניות בכדי להיכנס לאסנה או כדי לחזור למצב התחלתי. תנועות אלה איטיות מאד, חלקות, ונטולות טלטול או תנועה פתאומית, ולכן אינן גורמות לעייפות או מאמץ יתר. ואין מאמץ יתר על הנשימה. מצב זה לא נשלט בצורה יזומה\מודעת. בדרך כלל מותר לגוף להתאים את עצמו במהלך התנועה. היבט דינמי זה אינו חשוב כל כך. 2 . ההיבט הסטטי: ברגע שהושג ה"דפוס התנוחתי" יש לשמור עליו לפרק זמן נתון ביציבות, נוחות, וללא מאמץ. ללא פעילות שרירית יתרה או מאמץ כל שהוא באף חלק בגוף. בזמן השהייה באסנה מבוצע ריכוז על השאיפה והנשיפה או הרהור על האוקיאנוס, בכדי להימנע מהפרעות מכל סוג שהוא על ההכרה. ההיבט הסטטי של האסנה חשוב ויעיל מאד והוא זה המקנה לנו את היכולת להפיק ממנה את התועלת המרבית. מאפייני האסנות. להלן שלושה פתגמים קצרים של פאטאנג´לי העוסקים בעקרונות, יעדים, השפעות ואפילו במכאניזם של האסנה. יצוין שוב שהיבטים אלו נוגעים בעיקר להיבט הסטטי של האסנה. סטירה סוקם אסנם. משפט זה נותן לנו מושג על המאפיין העיקרי של האסנה, הוא אומר: אסנה היא זו התורמת ליציבות ונוחות. הכוונה היא כמובן לא רק ליציבות בתנוחה אלא ליציבות הגוף וההכרה כאחד. אפילו אם אנחנו יציבים פיזית באסנה, עדיין יש סיכוי שנישאר בלתי יציבים מבחינה מנטלית, כתוצאה מהפרעות חושיות שונות. רק יציבות של הגוף וההכרה כאחד, מובילה לתחושת "רווחה". ובהמשך, אין זה אומר שכל תנוחה נוחה וקלה להשגה היא אסנה. במקרה הזה תנוחת שינה אמורה להיות האסנה הטובה ביותר, מעצם היותה הקלה והנוחה ביותר. אך מכיוון שהמילה אסנה קשורה יותר למצב ישיבה, וגם ליציבות ותחושת רווחה כללית, מצבים המצביעים על מצב מודע, היא אינה יכולה להיות מצב שינה. לכן "דפוס תנוחתי", ובמיוחד במצב ישיבה, המוביל למצב לקראת יציבות פיזית\מנטלית, ותחושת רווחה כללית, הוא-אסנה. ושוב, הכוונה כאן מתייחסת יותר למצב ישיבה המיועד לתרגול פרנייהמה, וריכוז, מצבים שדורשים מאתנו שהייה ארוכה במצב אחד ללא מאמץ והרגשת אי-נוחות. פראיטנה ש´אטהיליה אנאנה סאמאפטבאים. המשפט הזה מסביר לנו איך אפשר להשיג את המצב שתואר קודם. החלשת\הרפית המאמץ והרהור באין-סוף, הן שתי דרכים להשגת היעד שתואר. במילים אחרות, המצב הרגוע או השהיה חסרת המאמץ באסנה תהפוך את ההכרה חופשית להתחבר לאין-סוף. כשאין בגוף תחושת אי-נוחות, כתוצאה מהקלות ומצב השרירים הרגוע (פחות או יותר…) ההכרה אינה נמשכת לכיוון גירויים חושיים, ולכן יכולה להגות בקלות באין-סוף. זה בהמשך מפחית תהליכים מחשבתיים ומתח מנטלי. כשאדם הופך מורגל ומבוסס באסנה, נותרת כמות קטנה וזניחה של מעורבות הכרתית. כשההכרה מכוונת אל האין-סוף, הסיכוי שיעלה בה גירוי אינו סביר… כעט, ה"הדפוס התנוחתי" נשמר "מתחת" לרמת המודעות. כמובן שמצב זה קשה משהו בשלבים הראשונים אפילו שמקרה של אסנות מדיטטיביות , בגלל התנגדות הגוף עצמו ונטיות השוטטות של ההכרה. מומלץ לאדם לטפח בזמן השהייה בתנוחה,תחושה "אוקיאנית" (מההריאדאנואסאנדנה). תחושה של "כאילו אני רק גל או טיפה באוקיאנוס הרחב". זה יפחית את תשומת הלב המכוונת כלפי המתח העולה בשרירים, מפרקים והגידים. מסורת אחרת ממליצה את ה"פראנהדארן" כאמצעי נוסף. גישה זו נעשית ע"י ההקשבה לשאיפה ולנשיפה, או הרגשת מגע הנשימה בקצה האף. מודעות כזו לנשימה עוזרת לאדם לשכוח מחוסר הנוחות הפיזית במקומות אחרים בגוף, ולהגיע לרגיעה מקסימלית בתנוחה הסופית באסנה. בקיצור, הפחתת המאמץ תקל ותאפשר את תהליך ההרהור באין-סוף, ולהפך… לכן , חוסר המאמץ, הקלילות, היעדר המתח, מינימום פעילות שרירית, והיעדר תהליכים מחשבתיים ע"י הרהור באין-סוף, כל אלה הם מאפייני האסנה. טאטו דוואנדוואנבהיג´אנטה. למעשה זו התוצאה מתרגול האסנה. כאשר מיישמים בתרגול את המאפיינים שהוצגו קודם, אין התנגשות בין שני ההפכים.להפך, הם עובדים בתיאום אחד עם השני. שני הפכים אלו עשויים להיות שני סוגים של דחפים עצביים, כמו דחפים מסייעים ודחפים מעכבים, או פעילות סימפטטית ופאראסימפטטית. הפעילות שרירית-עצבית המבוצעת בצורה חלקה, למשל כיווץ השריר הדו-ראשי והרגעה של השריר התלת-ראשי בזרוע המתרחשת בו-זמנית, עוזרת לכיפוף חלק ומתיחה של מפרק המרפק. סוג כזה של תפקודים קוטביים נפרש בכל מע´ הגוף, ועבודה הרמונית וחלקה של הגוף וההכרה תלויה ביחסי-גומלין נבונים של שני תפקודים מנוגדים כאלה. כך שאם אסנות נעשות בדרך נכונה כפי שצוין מקודם, לא תהיה התנגשות בין המכניזם הקוטבי (הפנימי) .אסנה תביא לאיזון בכל התפקודים הפועלים ביחסי-גומלין.
